יש ימים שבהם העייפות מכריעה את הבן אדם ואצלי, אם להיות ספציפי, זה קורה בעיקר בראשון ובחמישי (רק במקרה זה הימים הדומיננטיים של הכדורסל? אתמהה ממושכות ולא אבין זאת, אם כי גם לא אכחיש).

בשני אני חזק, בשלישי אני דוהר, ברביעי קצת מתחיל לרדת באנרגיות ובחמישי עד 20.00 בערב שורד איכשהו. ואז אני נהיה עייף.

קודם כל, מכבי ת"א של השנה מעייפים אותי מאוד. לא נהנה לראות אותם בכלל-בכלל. שנית, אווירת סוף השבוע כבר בפתח. שלישית, כל השבוע כמעט מאחורינו וזה זמן טוב להוריד קצת הילוך ולהירגע, אבל אז בא הירטין הזה עם מבנה-גוף הברד-ליף שלו והשום-דבר-אחר שמזכיר את ליף ענק הרוח.

אחד המקומות להתפרק בהם הוא כמובן כסא הנהג בשברולט המקסימה שלי, שבו אחת לתקופה אני שוכח מכל הכללים, מתדמיתי הנשגבת ומהחינוך הנהדר שנתנו לי הוריי, וטורח לעשות את המצווה עלי במקרים של עייפות. לא, לא לעצור בצד ולחטוף תנומה, אלא פשוט להגביר את הווליום ולהתאפס על איזה שיר שיקרע את הרמקולים משל הייתי אחרון העארסים שעושה כעת את דרכו למפגש עם החבר'ה.

במצבים האלה מותר, ואף מצווה כאמור, לשמוע את הזבל הכי גדול שאפשר. משהו שיקפיץ אותך לשלוש או ארבע דקות ויחזיר קצת אנרגיות. איזו אדמומית בלחיים. משהו שייתן לך להרגיש שהחיים בכל זאת יפים וכל ההשקעה הבלתי נגמרת הזו בתקתוק על המקלדת, גידול ילדים וקיום חיי נישואין מסודרים וטובים אכן שווים את המאמץ. כי לפעמים, אתם יודעים, נדמה שלא.

ואז, אחרי ארבע דקות של פרחיאדה מצויה בין דלתות הוולבו השחורה והיפה שלי, אני מבין הכל. כן, כיף גדול לקרוע את הכביש הפתוח ב-100 קמ"ש (בכל זאת, אני נוסע בתוך העיר, לאיפה חשבתם שאסע?), וכיף גדול עוד יותר לשמוע מוזיקה שלא היית משמיע בחברת בני אדם שמחשיבים אותך כבעל שיעור קומה. וכן, כיף להתפרק. אבל רק לכמה דקות. הזבל הזה מחזיר אותך מהר מאוד למציאות.

ואז אני מבין שטוב לי, בגדול, ושזו רק אחת מאותן רוטינות הקיטור הבלתי מסתיימות, שכבר נשבר מהן, אבל הן חוזרות בכל פעם מחדש. משבר גיל ה-40 המתקרב? לא יודע, אולי. וכך או אחרת, אחרת או כך – לא נכחיש זאת.

ואיך שאני מבין שאני דווקא די מבסוט מהסיטואציה הכללית בחיים, ושאין שום בעיה אמיתית בעצם, ומוריד את הרגל מהגז ומעיף (פיייי) קיבינימט את הלהיט דמיקולו שמצאתי באותו רגע, עוברות איזה עשר דקות, אולי עשרים, ואני חוזר להיות עייף.

ואז אני יוצא מהאאודי היפהפיה שלי, טורק את דלתה בעדינות, מטפס הביתה ברגליים לאות וחוזר לשיגרה. כמה טוב, אם כי כמה חבל, שאיתי ונגה כבר ישנים.

ובואו נשחרר לכם כאן את אחד מאותם שירים השמורים לארבע דקות של רגל על הגז ופול ווליום, לפני החזרה למוטב. הנה הוא כאן. ישן, אבל עדיין עובד ועושה את הפעולה הנדרשת ועוד בגירסה קצת שונה ממה שאני מכיר, שיהיה.

תיהנו. או שלא.