זו היתה בטח שנת תרפפ"ו, או 1977 לפחות. שרון דרוקר היה ילד פתח-תקוואי חמוש במשקפיים בכתה ה'. אני הייתי ילד פתח-תקוואי ממושקף בכתה ד'. קשרנו את המשקפיים עם גומי של תחתונים מאחורי האוזניים, כדי שלא יפלו. ברחוב שטמפפר עוד עמד על תילו מגרש הבלטות המפורסם של מכבי פתח-תקווה, ובצמוד לו מגרש הכדורגל העתיק. היום יש שם מרכז מסחרי ושכונת מגורים, אבל אז רצו על הבלטות ילדים שנענו לקריאה שפורסמה על לוחות מודעות בעיר: 'בואו לשחק כדורסל במכבי פתח-תקווה'. דרוקר בא. גם אני.

קבלו סקופון נאה לתפארת: המאמן הראשון של שרון דרוקר ושלי היה אבי ניר, היום מנכ"ל קשת, הזכיינית היותר מוצלחת, ככה אומרים ומה אני מבין, של ערוץ 2. אז הוא היה נער כריזמטי בן 16, שנע על התפר שבין קבוצת הנוער לבוגרים.

פעם אבי היה מגיע על אופניים להעביר לנו אימון. היום צריך לעבור מזכירה/עוזרת אדיבה בשם קרן, כדי להגיע אליו. אני מבין שלהגות, ליזום ולהרים תוכניות כמו קחי אותי שרון, ארץ נהדרת וכוכב נולד שרשומות על החגורה שלו, לוקח זמן. אז חיכיתי כמה שעות, נו. 'הוא בטח מבשל משהו חדש ממש עכשיו', הנחתי.

ולהבדיל ממנכ"לים אחרים שיצא לי לפגוש, הוא החזיר צלצול וזה כבר יפה. אחר-כך, הוא גם היה ענייני ונעים ממש כמו פעם, כשהניח את אופניו השחורים על הגדר שמפרידה בין מגרשי הכדורגל והכדורסל ושרק לפתיחת האימון.

אז אחד מנכ"ל קשת, אושיית ניהול טלוויזיה שזוכה רק למלים טובות בכל מקום. אחד מאמן מחזיקת גביע יול"ב, שהחזיר למלחה ריגושים בתוך פחות מעונה אחת בה הוא נמצא שם. ואני מאחד אותם כאן. עולם קטן בטירוף. ומה אתם יודעים, אבי זוכר אותנו כאילו הכל קרה היום.

"שניכם הייתם במחזור הילדים הראשון שאימנתי. אני זוכר ששרון היה ילד עם אמביציה מיוחדת ומאוד ברורה בעיניים. היתה לו הישגיות ברורה, אבל מה שאני קורא הישגיות קרה. לא כזו שמתלהמת או מאבדת שליטה, כי בדרך-כלל אנשים עם עוצמות כאלה של כוח רצון נוטים לאבד שליטה. יצא לי לראות אותו מאבד שליטה רק פעם אחת. היה לו שילוב מצוין של אמביציה ושליטה עצמית," מספר המנכ"ל-מאמן.

- אתה אומר את הדברים כשאתה מושפע מהדמות שלו היום כבוגר, או שאלה הגדרות שנשענות אך ורק על זיכרונות מהתקופה ההיא?

"רק מתקופת הילדות. הוא היה הדבר הכי קרוב לתלמיד כדורסל, יותר מאשר שחקן. הוא אהב ללמוד כל דבר ולבצע בדייקנות. אני זוכר ששניכם שמאליים והתעקשתי שתדעו לעשות גם צעד וחצי בימין. הוא עשה את זה בנחישות, בלי קיטורים. אני זוכר את השקדנות של שניכם בעניין. אתכם תמיד זכרתי ועד היום אני זוכר, הייתם ילדים שאהבו כדורסל. פשוט מתים על הדבר הזה".

- חבר משותף הזכיר לי, שבמהלך אחד המשחקים בקט-סל דרוקר יצא בחמש עבירות ואתה אמרת: 'אוי ואבוי, רק הוא יוצא וכל הקבוצה מתפרקת לי'.

"את זה אני לא זוכר, אבל הזדהיתי עם שרון כי הוא מאוד אהב למסור ועשה את זה טוב. גם אני, כרכז עם מגבלות גובה, מאוד אהבתי למסור. זה נתן לי סיפוק כמאמן, לראות אותו מוסר ועושה את המהלך הקבוצתי הנכון, שגורם לכל הקבוצה לנוע. הכרתי מעט הורים יחסית אז, אבל את אבא שלו ואבא שלך אני זוכר עד היום. הם הגיעו המון וליוו אתכם."

מאוחר יותר נקרעו רצועות בברכו של ניר באליפות צה"ל בכדורסל, ובהמשך "ידעתי ששחקן גדול אני לא אהיה, אז עזבתי את זה," הוא משחזר רצועה. עולם הכדורסל הפסיד אולי מוח מבריק, אבל עולם הטלוויזיה יצא נשכר. ולא, אני לא מחפש עבודה בקשת. תרגיעו.

מנער סוער לשה תמים

המהפך שעבר על דרוקר מדהים. אתם רואים בטלוויזיה בחור שקול, מחושב, רגוע, קר-רוח, מתוכנן ומתכנן תכנונים בעלי תכנים טכניים. זה לא דרוקר הסוער שהכרתי מקרוב בגילאי הנוער. הוא היה פחות או יותר עוד ילד עם גישה לכדור ויסודות טובים, ופתאום התפתח, גבה, התחזק. לקח את עצמו ברצינות כמעט תהומית, הסריח כהוגן את חדר הכושר. ולא שאני יודע מעדות ראשונה, חדר הכושר הוא מקום שמעולם לא התוודעתי אליו באינטימיות, ודאי לא ברמות של דרוקר.

והאגו גדל וההורמונים התפרצו. הילד נעשה נער, הנער היה קרוב להפוך לגבר. הוא השקיע והתאמץ עד טיפת הזיעה האחרונה. ואנחנו, חבורת שאננים מפתח-תקווה, המשכנו לשחק ולעבוד כרגיל. זה תסכל אותו כהוגן. הוא סימן לעצמו קריירה של שחקן כדורסל ואנחנו היינו משהו כמו: 'או.קיי, אם ייצא טוב, ואם לא ייצא לא קרה כלום'.

אף אחד לא עמד ברמת ההשקעה שלו. וכשהפסדנו, הוא פתח פה שלא נדע. 'איזה אפס', סינן כלפי ההוא, וההוא והזה. 'איזה אפס', פלט כלפי המאמן ובכה. דמעות של תסכול ועצבנות עמדו בעיניו. היום, בפיגור שמונה הפרש 16 שניות לסוף, הוא נראה כמו פייה טובה או שה תמים, תחליטו מה שבא לכם, כשהוא מסביר לשחקנים שלו בפסק הזמן, שעוד יש סיכוי ובואו נישאר כקבוצה ולא נתפרק וסטאף לייק ד'את.

בגיל 15-16 בערך, שלב בו אדם אמור לעמוד על דעתו, יצאנו למשחק חוץ במגרש הישן של מכבי ת"א ליד קולנוע אורלי שהיום כבר לא קיים. כלומר, שניהם לא. המגרש ובית הקולנוע. מכבי היו אז מאיימים ומפחידים. הם היו יותר גבוהים, יותר מאסיביים. ידענו טוב מאוד מה מצפה לנו שם. זאת אומרת, אני ידעתי בוודאות וגם העזתי לומר בקול רם. בעודנו ישובים במיניבוס או מה שזה היה, אמרתי לדרוקר שאנחנו הולכים לחטוף על הראש וחבל על הזמן. "אל תדבר ככה, אתה מוריד לכולם את המוראל. תאמין בעצמך ותאמין בנו," התעקש-ביקש דרוקר להעמיד אותי במקום.

"אבל אתה יודע שנובס כאן, הם הרבה יותר טובים. בשביל מה לשחק את המשחק הזה, עדיף לחזור הביתה." דרוקר כמעט נחנק מעצבים: "אתה לוזר," פסק. "ואתה עוד תראה שאני צודק." עניתי.

בראייה לאחור, שנינו צדקנו. רק לוזרים מדברים ככה לפני משחק ועוד מול כולם. מצד שני, הובסנו. דרוקר השתדל ונלחם, האחרים לא ממש האמינו. הוא לא ידע כנראה שתמיד הייתי חזק בראיית הנולד. עד שזה מגיע לטוטו או ללוטו, כמובן.

זה נקרא למסור טוב?

דרוקר אחראי בעקיפין לפציעה הקשה שלי, שגרמה לי לכתוב במקום לקלוע, נניח, 2000 נקודות בכיף בקריירה מגוונת בליגה הראשונה בארץ. במשחק נגד הפועל חולון בפתח-תקווה, את כל הפרטים תמצאו בפרק אחר שמופיע כאן, הוא מסר לי מסירה לא הכי מדויקת. לא יודע איך זה קרה, הרי אבי ניר סיפר לכם קודם שהוא מוסר מצוין. מפה לשם רצתי אחרי הכדור והצלחתי לתפוס אותו, כשהגוף נמצא בזווית בלתי אפשרית על סף נפילה אל מעבר לקו החוץ. תנועה סיבובית ברגליים, כדי לחזור ולהתייצב פנימה, גרמה לקרע ברצועת הברך. ממש שכמו קרה לניר עצמו שנים לפני כן.

אף פעם לא האשמתי את דרוקר. רציתי, אבל לא. עדיף היה לאפשר לכדור להתגלגל החוצה וזהו, כי מי שרץ אחרי כדור אבוד, צריך לקחת כנראה בחשבון את ההשלכות. אבל מי חשב על זה באותו רגע. שנים אחר-כך קרע דרוקר את רצועות הברך בעצמו, וקריירת הכדורסל שלו הסתיימה. מרשימת הכדורסלנים נפלט כדורסלן אמביציוזי להדהים, אבל בינוני בסופו של יום. לרשימת המאמנים, גם אם איש לא ידע על כך עדיין, הצטרף אלוף אירופה לעתיד לבוא.

האלוף הישראלי הכי צעיר

קצת מספרים לסיום, כי בלעדיהם שום דבר לא שלם. ארבעה מאמנים ישראלים זכו בגביעי אירופה. פיני גרשון היה בן 49 וחצי כשהוביל את מכבי ת"א לזכייה בסופרו-ליג ב2001-;רלף קליין היה בן 45 ועשרה חודשים, כשהביא את מכבי תל-אביב לתואר הראשון שלה בבלגרד, 1977; צביקה שרף היה הצעיר ביותר בזמן ההישג שלו, 41 ושלושה חודשים, כשהוליך את אריס סלוניקי לגביע אירופה למחזיקות גביע ב-1993.

עד שבא שרון דרוקר. האיש שבר את השיא בכמה שנים טובות, ובגיל 36 ותשעה חודשים הפך למאמן הישראלי הצעיר ביותר שזכה אי-פעם בתואר אירופי.

"איך אתה לא זוכר?", שאל אותי לאחרונה, "הוא העביד אותנו בצעד וחצי ימין שעות על גבי שעות. כבר לא יכולתי עם זה יותר", קיטר באיחור של 27 שנים. וכמעט אמרתי לו: שקט, לא בקול רם. אסור שאבי ניר יידע מזה.