הסתדר לי איכשהו אתמול ויצא ערב עמוס מאוד מול הטלוויזיה. זה התחיל באולסטאר של פיב"א (בטח אני היחיד שישב לראות את כולו), נמשך בחמישיות שסוף-סוף יצא לי לראות תוכנית שלמה שלה, בעיקר כי במהלך המשחק אמרו 'מיד אחרינו - חמישיות' ואז נזכרתי. ונגמר בחדשות הספורט, שמקפידה להביא גם עדכונים מענף הביפ. מודה באשמה – אחרי שעתיים וחצי של אולסטאר יורוקאפ פלוס שעה חמישיות היה חסר לי קצת ניוז מהביפ לאיזון, תאמינו או לא.

אז נגמר 95-105 לנבחרת שאר העולם (תכל'ס, נבחרת האמריקאים) נגד נבחרת האירופים, שהיתה חלשה עד למחצית ובהמשך חזרה מפיגור 19 עד יתרון נקודה נדמה לי, על שאינני אביב לביא. היה שם איזה קפריסאי-מקומי אחד שלקח את תחרות השלשות, כי זה בערך הדבר היחיד שקפריסאים יכולים לקחת בכדורסל, וריאן רנדל, ששיחק פעם אצל מולי קצורין בוורוצלאב זכה בתחרות ההטבעות תוך שהוא מלטף את הכרס ומציג אותה לראווה.

וארווין דאדלי לקח את ה-MVP. כתבתי עליו כאן מזמן. על ההתקדמות שלו והעונה הנהדרת שהוא נותן בטורקיה. על המספרים המצוינים. האחוזים המרשימים. הכל בא לידי ביטוי אתמול באולסטאר, ובכל פעם שהוא ירד לנוח היכולת של נבחרת שאר העולם (האמריקאים, תכל'ס) נפגעה. בובה של שחקן. תותח גדול מאוד. ואפילו שבסך הכל מדובר באולסטאר. סיים עם 23 נקודות ב-23 דקות ו-77% מהשדה. אני משוכנע שמגיע לו צ'אנס בקבוצה ברמה גבוהה יותר מאשר טלקום אנקרה (למרות שהיא מובילה את הליגה בטורקיה), ובמפעל אירופי חשוב יותר. איזו נינוחות בצבע, יא אולוהים.

עוד שחקן שאני אוהב, ואף פעם לא שיחק בארץ, הוא אנדרה האטסון. לא מכיר אותו אישית, אבל הוא נראה לי כמו אישיות. לא יודע, תחושה כזו. שחקן אחראי, ריבאונד התקפה מצוין, שמאלית נוקמת מחצי מרחק. שרון דרוקר לקח אותו אליו לאוראל גרייט עד שנפצע או משהו, ואז בא דריק אלסטון אם אני זוכר נכון. אותו אלסטון שמשחק היום עם דאדלי באנקרה.

אוי, רגע, אם אני נוגע בטורקיה. שמעתם מי מונה למאמן בשיקטאש, אחרי שמוראט דידין נסע לאמן את פרנקפורט? אופוק סאריג'ה חסר התקדים. זוכרים אותו מאפס פילזן? הגארד המהיר עם הקליעה המופתית, שתפס פה ושם ימים גדולים נגד מכבי ת"א בשנות התשעים, וכל העם כאן קרא לו סאריצ'ה, אבל ידענו כבר אז, בלעדית ובלבדית, שסאריג'ה שמו ולא סאריצ'ה. איך ידענו? אנגין עוזארחון, נציג הסיפרה בטורקיה, סיפר לנו אז. עד כדי כך פשוט.

ואם לחזור לאולסטאר, אז אוקיי, דאדלי, האטסון וגם קנדי ווינסטון, אחד הזרים של פאניוניוס העונה. יא אולוהים, איזו ידית ענוגה, איזה סקורר. דפק 14 נקודות ב-19 דקות, יד בטוחה מאוד, משחק בקלילות. כיף לראות.

ומרקי פרי כמובן, שעלה כפוינט גארד ראשון לפני אריאל מקדונלד. טוב, אריאל כבר זקן (אם כי היה טוב מאוד, כהרגלו, ובכלל האו אחד השחקנים שהכי הפתיעו אותי בשנה וחצי האחרונות. הייתי בטוח שאחרי דינמו מוסקבה הוא יצלול למטה, ובמקום זה הוא חזר לעניינים עם ג'ירונה).

פרי משחק בבאנוויטספור מטורקיה והוא גדול על היורוקאפ. סקורר פנטסטי, מהיר, שליטה יוצאת מהכלל בכדור. מסוכן בכל רגע שהוא על המגרש וקלע שלשות מצוין. כשהוא על המגרש, אבל שחקן יריב לא יכול להירדם אפילו לשנייה. גם לא השחקנים שאיתו, כי הכדור יכול לצאת לו מהיד לכיוון אחד מהם בכל שנייה, וצריך להיות מוכנים.

והיה גם חאליד אל אמין, שחקן שכיף לראות וקצת הספקתי לשכוח מה הוא יודע. לא חושב שהוא נופל משחקנים שעברו כאן בשנים האחרונות, כמו וויל סולומון, הוראס ג'נקינס או וויל ביינום, אבל כל עוד הוא משחק במריופול לא נוכל לדעת אף פעם עד כמה הוא טוב או לא טוב לדרג הבא. מה שבטוח יש לו ואף אחד לא יכול לקחת, זו יכולת סקורינג מרשימה מאוד. היתה ונשארה.

ליד כל אלה הלך קצת לאיבוד ידידי ועוד אחד שכתב יצא לנו לדבר עליו כאן בעבר, מר טי.ג'יי לאקס, שחקן דיז'ון, ומי ששיחק פעם חודשיים עם גיל והתרגיל בגיסן מגרמניה. לא פלאשי כמו כל האחרים, אבל עושה את העבודה בעיקר בריבאונד ובקטנות מתחת לסל.

את נבחרת אירופה אני יכול לסכם בארבע מלים: אף אחד לא הרשים. וגרוע מזה, אף אחד אפילו לא מצא חן בעיני. גם לא כריסטיאן דרייר, במשחק לא מי יודע כמה, או פאדיוס הרוסי או אצ'יק הטורקי. קרסימיר לונצ'אר הקרואטי, שמסתובב בערבות מזרח אירופה כבר לא מעט זמן, היה בסדר. הוא יכול יותר.

זהו. קשה להסביר איך ישבתי מול הדבר הזה כל כך הרבה זמן, אבל אני יוצא ממנו עם שתי עובדות מעודדות: לא נגמר לי הכדורסל האירופי מבחינת הסקרנות והחשק לבלוע עוד, זה אחת. ושתיים, אני עוד מסוגל לשבת מול משחק שלם, ואפילו ארוך במיוחד עם כל מיני הפסקות באמצע, אחרי הרבה זמן שלא יצא לי לעשות את זה מהרגע הראשון ועד לאחרון.

אז איפה אנחנו? בחמישיות. הגענו לחמישיות. אז יאללה, בואו ניתן קצת גם על זה באייטם הבא.