נכון שזה מקסים איך שלפעמים כל מיני הצטרפויות מקרים מתחברות יחד? הבנאדם נאלץ לקום ממש מוקדם בבוקר, משום שזאטוטתו בת החודשיים החליטה שהגיע זמן קריאת סימילאק של שחרית, פותח ESPN ומגלה שידור ישיר של אחד מהקאמבקים המרשימים של השנים האחרונות בענפי הכדור (בייסבול. עזבו - בהזדמנות אחרת), וכל היקיצה המוקדמת מצדיקה את עצמה. כמה שעות אחרי זה, תוך כדי עבודה, אתה (טוב, אני) מגיע לתובנה מסוימת לגבי נקודה שהועלתה ממש כאן אך לפני שבוע, והנה מופיע טור חדש, כביכול בנושא אחר אך בעצם מתחבר בול. עולם מופלא.

ציטוט 1: "מת הכדורסל עד להודעה חדשה...יש אמנם WNBA, אבל לא יודע. לא לגמרי בשבילי" (ע. סלע, כאן). ציטוט 2: "היידה רוז'ה, היידה" (כנ"ל). אין אין. פשוט חיבור גדול, איך? חפשו את המכנה המשותף בשנאה הספורטיבית הקרובה למקום מגוריכם.

בואו נחשוב בהיגיון: מדוע בעצם ה-WNBA לא לגמרי (ובואו לא נתחסד - לגמרי לא) בשביל רובנו המוחלט? פשוט מאוד - אין את מי לשנוא. חד, חלק ואלגנטי. אין את מי לשנוא.

כל אוהד מושבע של איזה שהם נבחרת/קבוצה/ספורטאי/ת מכיר את זה - הרגש היחיד המתחרה בשמחה הטהורה על כל ניצחון של אהוביך, הוא אושר מזוקק לא פחות בכל פעם שיריב מיתולוגי כזה או אחר ניגף לו. כך חגגו אוהדי הפועל ת"א את הפסד הצהובים לצסק"א בגמר היורוליג; אוהדי מנצ'סטר יונייטד, טוטנהאם וצ'לסי הרימו אינספור כוסות בירה לכבוד רונאלדיניו והחברים מברצלונה שגברו על ארסנל בפינאלה של ליגת האלופות; נבחרת פורטוגל גרמה הרבה נחת לגרמנים באשר הם לאחר שהעיפה את הולנד מהמונדיאל - וכן הלאה וכן הלאה. בכל מדינה, בכל ענף ספורט, בכל מפעל, כל השנים.

גם פלייאוף ה-NBA האחרון לא חרג מהשבלונה. לשמחה על זכייתה של מיאמי קדמו חגיגות בסדרי גודל כאלה ואחרים על התעופפותן מהמרוץ של דטרויט (בלתי נסבלים עוד מימי ליימביר ומאהורן, שלא לדבר על ראשיד וואלאס המאוס) וסן אנטוניו בראשות פופוביץ' ודאנקן שדי-כבר-מהם.

אבל WNBA? מה אני אמור לעשות עם זה? מה אכפת לי אם שארלוט סטינג תנצח את סקרמנטו מונארקס? מה מרגש בזה שניו יורק ליברטי תביס את שיקאגו סקאי או את פניקס מרקורי? בסדר, מכיר שם לא מעט שחקניות שעושות בארץ את שנת החורף שלהן, אבל כל הקבוצות, השחקניות והמאמנים אותו דבר עבורי. אין את מי לשנוא. לא מעניין. נקודה.

אבל רוז'ה פדרר? או, נאו ווי אר טוקינג. אם יש משהו בלתי נסבל מבחינתי בעולם הספורט כיום זה השעון השוויצרי הזה. תמיד מדויק. תמיד במקום. תמיד מנצח. ברור – טניסאי ענק, בין הגדולים בכל הזמנים, אולי אפילו ייחשב פעם להכי גדול. בסדר – הזיל כמה דמעות אחרי הזכייה הראשונה בווימבלדון, אבל – יאללה יאללה. לא עושה לי כלום. איפה הוא ואיפה שיאי השואו והרגש אליהם הגענו עם קונורס, נסטאסה, מקנרו, בורג, בקר ואגאסי האהוב מכולם? חוץ מזה, כשארצה לראות רצף בלתי נגמר של ניצחונות אתחבר מחדש לליגת העל בכדורסל. מזל שיש חימר ונדאל, אחרת גם מפאריז הוא היה באביב שב בחזרה עם גביע.

לכן, בפרפראזה על האמרה הידועה, בווימבלדון אני בעד שני טניסאים בלבד: אנדרה אגאסי, וכל מי שמשחק נגד פדרר. תודה לאל - יש סיבה לפתוח טלוויזיה.

אהלן, שחר. זה ערן. מה קורה? וואלה אהבתי. אבל יש לי משהו קצר מאוד לומר לך.

אתה מקשיב?

זה הולך ככה:

היידה רוז'ה, היידה.