כבר כמה שנים שאני מחפש את הספורט שהכי מתאים לי, מעבר להקלדה עיוורת שהיא אמנם ספורט חינני אבל מייבש את התחת חבל על הזמן. ניסיתי כל מיני דברים לאורך השנים, אפילו עוד לפני שנעשיתי פדלאה. ספורט ממשי, כאילו, לשחק ביפ או כדורסל של חמישה על חמישה אני לא ממש מסוגל או מעוניין בכל מקרה, בגלל הברך הדפוקה ומי שקרא את 'דאנק בפרצוף' יודע ומבין על מה אני מדבר. אם לחתוך סיפור ארוך לקצר, אז קרע ברצועות ובמיניסקוס גמר לי את הקריירה, ואני לא מתכוון לסכן את הברך שלי ולעבור מחדש חלילה וחסה עוד סיפור כמו שעברתי בסוף התיכון.

אז מה נשאר?

שחייה, למשל. עשיתי, ניסיתי ואהבתי. נהניתי כמו ילד מלשבור בכל פעם את שיא הבריכות שאני שוחה ברציפות והיה לי מנוי חצי שנתי או משהו כזה יותר מפעם אחת, אבל תמיד נשברתי לקראת החורף. אתם יודעים, מתחיל להיות קר ומבאס מכדי להיכנס לבריכה על בסיס קבוע. וחוץ מזה, הגב התחתון כואב. נשברתי. אני מניח שעם קצת רצון טוב ומוטיבציה מוגברת, אולי-אולי אני אחזור לזה פעם.

ריצה, למשל. גם את זה ניסיתי לאורך השנים. מצאתי לי אזור פרטי ושקט לרוץ בו בלי מאות רצים מסביבי ולידי. התמדתי ונשברתי. זה משעמם, זה מכאיב בברכיים, והאמת: זה פשוט קשה. אין לי כוח לעמוד בזה. זו האמת. ירדתי מזה, לא רואה את עצמי חוזר.

טניס, למשל. עשיתי, ניסיתי. חבל על הזמן, אין לי צ'אנס. אני אף פעם לא מספיק להגיע לרשת בזמן ומי שמשחק נגדי לומד מיד את הטריק ומתחיל להריץ לי קטנות לרשת. ואני, עם הברך הדפוקה שלי והספרינטים הקצרים האלה, עוד עלול לעשות איזה סיבוב מיותר ולהימרח על הרצפה כמו אז. יותר מדי שינויי כיוון ותנועות חדות יש במשחק הזה ועם כל אהבתי אליו, ועם כל הצער, הוא לא בשבילי לאורך זמן. אולי פעם בכמה שבועות או חודשים, בשביל הכיף. לא יותר מזה.

חשבתי על טניס שולחן, פינג פונג בשפת העם. ספורט שמאוד נהניתי ממנו כנער. בנינו אז בשכונה איזה שולחן, קנינו רשת ומטקות וכדורים ושיחקנו במקלט של הבניין שעות על גבי שעות והיה כיף לא נורמלי. אבל מה, השולחן כל כך נמוך ואני כל כך גבוה, שבסופו של דבר ולאורך זמן נדפקים לך גם הגב וגם הברכיים. אז רבאק, לא מתאים. וחוץ מזה, לא שיחקתי שנים. ובטח החבר'ה של היום כבר הרבה יותר טובים ואני לא פוגע. הלאה.

זהו, בעצם. אין הלאה. לא שיחקתי בענפי ספורט אחרים, אני חושב. אז יש רק הליכה. פה אני דווקא משתדל להקפיד יחסית, כי לא יתכן שאדם שעובד מהבית ויושב שעות ביום מול המחשב לא יוציא את האף לאיזו הליכה טובה מפעם לפעם ורצוי אפילו ברמה כמעט יומית, אבל תמיד יש משהו שדופק את זה. אני מכוון את העסק לשעות הערב, יותר קריר, יותר נוח, יותר מאוורר ופתוח, אבל לא מצליח לעמוד בדרישות מבחינת מספר פעמים בשבוע או משך זמן של כל הליכה שתעזור לספורט הזה להיות אפקטיבי איכשהו.

בקיצור, גיליתי אתמול ענף ספורט לא רע בכלל, שיכול להתאים לי פרפקט. אמנם עשיתי אותו לא פעם, אבל רק עכשיו החלטתי שאני לוקח אותו ברצינות ודי יכול להרוויח ממנו ובכמה מישורים. קוראים לזה כדורסל בהליכה. תאמינו לי, פנטסטי.

המצרכים: כדור וילד. יש לי את שניהם. הרווח: מוציאים קצת אנרגיה (לא יותר מדי, כי לא צריך להגזים, כן?) והילד, שכך או אחרת, אחרת או כך אמור להיות 2.07 ושחקן כדורסל, משתפשף, צובר ניסיון ומקבל חיזוקים. העיתוי: חופשות, כמו עכשיו. קלאסי להעביר זמן ולהעסיק את הילד.

היתרונות: אתה בא וזורק לסל. רבאק, יש כיף גדול מזה? אתה לא בטירוף, לא הורג את עצמך, הכל במידה. אין לחץ. וכמובן, אתה קארים עבדול ג'באר. יכול לחסום כל זריקה אם רק יבוא לך.

צאו ולמדו את זה, למשל. אתמול עשינו את האחד על אחד שלנו (על סל אחד, אלא מה חשבתם?) ובאתי עצל, אני מודה. אני זורק רק משלוש ואיתי סלע הפלאי רשאי מכל מצב, כמובן. כל סל שווה שתי נקודות. מפה לשם אני זורק וזורק ומחטיא ומחטיא, והוא לוקח ריבאונד ועושה סלים מבלי שאפריע לו. נהיה 6-37 לטובתו (אי זוגי כי היו גם זריקות עונשין באחד המקרים). בקיצור, החלטנו שב-41 מסיימים את המשחק.

6-37 והילד עוד לא בן 8. מה, זה הרי ביזיון ענק, לא?

בקיצור, ברגע הזה הבנתי בדיוק שכדורסל בהליכה, או בהליכה מהירה ליתר דיוק, הוא המשחק שלי. פשוט התחלתי לחזור להגנה אחרי השלשות ולמנוע ממנו סלים קלים. אתם לא מתארים לעצמכם איזה תענוג זה היה. דפקתי לו גגות על ימין ועל שמאל ולא נתתי יותר אף סל קל. מה, הוא היה מנצח אותי!

בערך ב-20-37 נתתי לו סל קל אחד, שירגיש טוב, כי הוא התחיל להתלונן. ב-32-39 הבנתי שזו התעללות. הילד כבר התבאס, כי כל זריקה שלו נתקלה בגג. הבנתי שאין מה לעשות. אני כבר פאסה קומפוזה בכדורסל, הוא ילד שכל העתיד לפניו. נתתי לו לנצח.

כדורסל בהליכה, פיגור מכוון, ואחר כך קצת הליכה מהירה, ירידה להגנה בזמן, גגות והרבה כיף בלזרוק שלשות בלי הפרעה. ספורט נהדר ומומלץ לכל אחד שאין לו כוח לעשות את המגרש הלוך-חזור יותר מפעמיים (יענו, חמש על חמש בשכונה), ושכבר אין לו שאיפות לכבוש את העולם ולהיות קובי בראיינט.

אני חי עם זה בשלום. אם כי, רגע, לא הגענו לחסרונות.

אז בואו נסיים באמת עם החיסרון של העניין. כשאתה משחק עם ילד שגדל ומתפתח מול העיניים שלך, אתה פתאום מבין כמה הזדקנת. לפני ואחרי האחד על אחד, בחימום, כשבא לך לזרוק לסל, הוא דורש את הכדור ולא מתבייש להזכיר: "אבא, באנו לכאן כדי שאני אתאמן ולא אתה". ומה שנכון – נכון. לך תסביר לו שזה הספורט היחיד שאתה עושה ובא לך להתפרק קצת עם הפגזות לסל. מפה לשם, פתאום אתה מבין שהפכת למוסר כדורים וימי הכוכבות שלך כבר מזמן לא כאן.

אבל זה בסדר, נו. למען הילד.