שש הארכות היו באשקלון אתמול ואין לי יכולת, זמן או עניין, להיכנס לכל השיאים שהמשחק הזה העמיד, מה גם ששלומי פרי האגדי כבר ישב כל הלילה והביא לקוראי ספסל את כל ההיי-לייטס של המשחק הזה. לכו אליו לקרוא על כל השיאים החדשים ואני, כהרגלי, אחפש את הדברים שיותר קל למצוא ויותר פשוט לשחרר במשיכת מה שפעם נקרא קולמוס, והיום הוא סתם טרטור מקלדת בלתי פוסק.

טוב, אז אני רוצה לדבר אתכם על יוריצה גולמאץ, שב-70 דקות משחק קיבל אתמול מדן שמיר חמש דקות. לא חושב שמישהו דיבר על זה, ובשביל זה אני כאן. אני אגיד את זה אחרת: אני חושב שאם היה מצב דומה במשחק של מכבי ת"א, נניח, אפילו נואל פיליקס היה משחק יותר מחמש דקות מתוך סך כולל של שבעים.

משהו קורה שם, בירושלים, בעניין גולמאץ. מי שהגיע על תקן של וויצ'יץ'-קטן, מין גבוה קרואטי עם קליעה מבחוץ, שמוסר כמו גארד, ונע כמו גארד ולוקח ריבאונדים כמו פורוורד ויכול, אולי, לסתום את עמדת הסנטר לחמש דקות אם אין ברירה –הולך ומדרדר. הוא לא מקבל צ'אנסים, מאבד גובה בהתמדה ומאז ששמיר עלה על הפוטנציאל של גיא פניני והחליט לממש אותו מה שלא יהיה, גולמאץ הוא למעשה שחקן עבר של הפועל ירושלים. אחד שחי מכוח האינרציה ונראה לי שהסיכויים שיישאר כאן גם בעונה הבאה קלושים ביותר.

הסיפור הזה זה החל, למען האמת, בסמוך להדחה מגביע יול"ב. 70 דקות משחק וששחקן זר ישחק חמש דקות מתוכן? אין סרט כזה, בדיוק כמו שאין סרט של שש הארכות, ואפילו שמדובר בליגת העל עם החוק הרוסי שמחייב שני ישראלים על המגרש.

וגולמאץ עוד פתח בחמישייה, כן? וחזר רק בסוף, לעוד שתי דקות, כששחקנים כבר יצאו בחמש עבירות. שימו לב לנתוני הדקות של שאר הזרים בירושלים: אוסטין 43, באוורס 45, ג'נקינס 46 ומוריס 53. לא נראה לכם מוזר קצת, עד כדי עלבון ברמות ענקיות למר גולמאץ? תזכרו: זה המשחק שגמר סופית את הסיכויים שלו להמשיך כאן.

עוד עניין, אם כבר מדברים על המשחק של אתמול, הוא היעדר טריפל-דאבל במשחק. אפילו אחד כמו רבי מאיר בעל הנס, שכבר דפק כמה וכמה טריפל-דאבלים בקריירה שלו, לא עשה את זה הפעם, אם כי הוא שיחק 39 דקות וזה לא מאזן חריג במיוחד.

מרכוס "המנוול" האטן היה הכי קרוב, אבל גם 65 דקות לא הספיקו לו: 43 נקודות, 15 ריבאונדים ו-9 אסיסטים. אבל מנוול נשאר מנוול אפילו ביחס לעצמו. האיש פשוט קצר מדי בנדיבויות ובג'סטות, אל תבנו עליו לדברים כאלה.

בסך הכל, אני מבין את ההתרגשות סביב העניין ואת קריאות ההתפעלות אחרי עוד שיוויון ועוד שיוויון ועוד שיוויון (ועוד, ועוד, ועוד), אבל לא הייתי מתחלף עם אף אחד מהנוכחים על מגרש. מסיבות פיזיות בעיקר, פשוט לא היה שום סיכוי בעולם שהייתי עומד בזה. כיף להיות חלק מההיסטוריה, אבל הרבה פחות כיף כשלכל כך מעט גופים יש את נתוני האמת בעניינים האלה, כדי לדעת שבכלל מדובר בהיסטוריה, מה היו השיאים הקודמים, מתי נקבעו ושאר קריטריונים כאלה.

טוב ששלומי פרי וספסל שלו קיימים, אבל הם בסך הכל טיפה קטנה בתוך אוקיינוסים של גופי תקשורת עשירים ומתוקצבים, שסטטיסטיקה וארכיון הם מונחים שאינם מדברים אליהם. איזה מזל שהיו שש הארכות ולא ארבע, כדי שאפשר יהיה לכתוב בלי חשש שמדובר בשיא כל הזמנים, מבלי לדעת אפילו מהו השיא.