קצת באיחור, אבל בכל זאת, היות שסדרת גמר הנשים עדיין כאן איתנו.

יצא לי לראות חלק ממשחק מספר 3 בין רמלה לרמת השרון והיות שאין לי כל כך רקע בתחום לא אכנס לעניינים מקצועיים (חוץ מזה שלמוניק קורי יש וואחד קליעה מבחוץ, ושריבאונד ההגנה של רמלה, יסלחו לי השחקניות, די מופקר), אבל יש משהו שבכל זאת תפס את האוזן.

שדרים, פרשנים, אפילו מאמנים ומאמנות נכבדים, אולי תחליטו כבר?

איך מדברים על כדורסל נשים, ברבים או ברבות.

הנה כמה דוגמאות:

מאמננו הלאומי מכסא הפרשן: רמלה מוכרחים עכשיו סל.

מורן ברק מכסא השדרנית: רמת השרון יודעות שאלה הרגעים שצריך לנצל את החולשה של רמלה.

אלי רבי, מאמן רמלה: כשאנחנו משחקים עם הראש אז הכל בסדר.

אורנה אוסטפלד: אנחנו מוכנות הכי טוב שאפשר, יהיה משחק צמוד, אנחנו צריכים לנצח את המשחק הזה.

אביב לביא, מכסא הפרשן: נדמה לי, במיוחד לאור העובדה שאני אביב לביא ואתם לא, שאף אחד מכם עדיין לא החליט אם לדבר בלשון זכר או בלשון נקבה.

אם כבר צוותי טלוויזיה, אז בזכות הערוץ בתשלום שפתח לאחרונה את שעריו לכמה ימים בזכות התחרות הגדולה מסביב וריבוי הערוצים, גיליתי לאחרונה את הצמד רמי ויץ ואריה מליניאק. קשה לי מאוד להחליט בעניין הזה. מליניאק מביא איתו ניחוח של פעם, הוא מאוד נינוח, מספר אגדות עם ולוקח את המשחק בין מכבי ת"א למכבי ראשל"צ בנונשלנטיות מובהקת, אם כי לפעמים זה פשוט אובר-חוכם, יותר מדי, מידות גדושות מדי של חכם זקן שמספר משלים ואגדות עם סיניות. יש לו בדיחה לכל מצב ופתגם לכל סיטואציה.

ויץ מבסוט ממנו, כי בכל זאת מליניאק פולט איזו חוכמה, שנינה או בדיחה נאות כרפאל מפעם לפעם. בקיצור, צמד עם פוטנציאל, שנע על הגבול הדק שבין שידור שמח וכיפי לשידור מביך.

חוץ מזה, שלראות משחק כזה בין מכבי לראשל"צ זה אשכרה סבל. העדפתי את הנשים 10 פעמים על זה. ביג טיים. טוב, אם לא אעדיף את כדורסל הנשים בגמר הפלייאוף, אז מתי כן?

אם לחזור לרגע לגברים באייטם הרב-גוני הזה, היתה פתאום תנועה של שרון ששון מהפינה לתוך הצבע והורדת כדור ליניב גרין שסיים בסל קל, או דאנק, לא ממש זוכר. מה שהפתיע אותי היתה התנועה. זו היתה בערך הדקה ה-35, המשחק היה גמור מזמן והנה ששון, שעומד בנחת לאורך כל הדקות שלו במגרש וזורק צ'אקות חופשיות משלוש, מפר את שלוותו, מטעה את היריב שכבר התרגל לקבל בומבות על הראש, זז מהמשבצת שלו ומוריד אסיסט.

התנועה היתה אינטנסיבית מאוד. נחושה. חדה. וזה היה בעשרים הפרש במשחק שמעניין ת'תחת, כמו שאמרו חז"לינו. מה אני רוצה להגיד בזה? שבבת אחת צף ועלה לי פלאש בק מימים בהם ישבתי בכל אותם עשרות משחקים של מכבי בהיכל שמסתיימים בעשרים וחמש הפרש בהליכה, ופיהקתי נמרצות שוב ושוב ושוב. ושוב. והיחיד שהיה תמיד נחוש, נמרץ, שאפתן ורצה לאכול עוד ועוד ממה שנותנים לו עד לשריקה האחרונה, הוא דורון ג'מצ'י.

וככה הוא נעשה מלך הסלים של הליגה בכל הזמנים. לא היתה לו דקה מתה. הוא טרף את היריבות ורץ למתפרצות וכעס כשלא מסרו לו, והלך לסל במלוא העוצמה או חיפש את הצ'אקה גם שלוש דקות לסיום, בשלושים ושתיים הפרש לטובת מכבי. הוא אף פעם לא האט.

לא ששרון ששון הוא כזה, או עומד להיות כזה. אבל לרגע אחד, נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שהוא היה.