מיטל – חלק ב'.

אפילוג. מרץ 2007.

בארבעה השבועות האחרונים מיטל הגיעה לשחק פעם אחת בלבד. עייפה. נראה אתכם לא מתעייפים עם שמונה אימונים בשבוע. בת 13, כן?

אימונים בנבחרת בית הספר, אימונים בעירוני חולון, אימונים עם כיתות ח', שני משחקים בשבוע; אחד עם ז' ואחד עם ח'. מסתבר שכשהיא ואתי עלו להתאמן עם כיתות ח', לא ידעו שהיא תצליח כל כך.

"תגידי," שאלתי, "שמונה אימונים בשבוע זה לא המון?"

"כן, אבל כשיש פגרה אני גם ככה יורדת לפארק עם אבא, או משחקת בפיס. פעם שיחקתי גם טניס אבל לא הייתי טובה בזה. אתה יודע מה הכי כיף? כ-ד-ו-ר-ס-ל".

צודקת.

בטורניר שנערך לא מזמן היא עשתה מה שרצתה, לפי עדות אחת מהמאמנות שלה. סיימה עם 30 נקודות. זה היה נגד כיתות ז', אבל ישבה אחראית על גילוי כישרונות צעירים וביקשה תשובות. בשבוע שאחר כך
מיטל קיבלה כרטיס שחקנית כדי שתוכל לשחק עם כיתות ח'. היא עלתה לשחק כ-5 דקות אחרי תחילת המשחק, ולא ירדה מהמגרש עד שנגמר.

כששאלתי איך היה המשחק, ענתה שהמאמנת "דפוקה, שיחקתי כמעט כל המשחק".

אמרתי לה שיש סיבה למה היא שיחקה כל כך הרבה.

"למה?"

"כי את מספיק טובה."

חיוך. שינוי כיוון בין הרגליים. חזרה אל החברות.

ומכיוון שיש סיבה, היא אכן משחקת. לא עולה בחמישייה של בנות כיתה ח', בכל זאת, לא הצטרפה עם תחילת השנה ויש היררכיה, אבל משחקת 25-30 דקות. במשחק שראיתי לאחרונה גם הובילה כדור, כולל אסיסט יפה לשחקנית בין שלוש שומרות, וגם 9 נקודות, כולן מתחת לסל אחרי תנועה ללא כדור.

היא לא תופעה גופנית-אתלטית יוצאת דופן. גם לא קלעית מחוננת. מה היא כן? שחקנית שכלואה בגוף של ילדה בת 13. הבגרות, הרצון להקשיב והיכולת ללמוד שלא אופייניות לאף ילדה אחרת בגילה שהכרתי.

לאחרונה זומנה לשני מחנות אימונים של הטרום-קדטיות, כיתות ח'. חוזר ואומר, לא מכיר שחקניות בגילה ברחבי הארץ, גם לא באזור המרכז. כשאמרה לי באימון שהיא הולכת בשבת לאימון של טרום-קדטיות ואמרה שהיא בטח לא תתקבל, אמרתי לה שהיא לא צריכה לדאוג, כי הם לא מסתכלים שם על יכולת עכשווית, אלא יותר על פוטנציאל.

"מה זה פוטנציאל?!"

שכחתי שהיא בכיתה ז'.

"פוטנציאל זה אומר היכולת שלך להשתפר, איזה שחקנית תהיי בעוד 3 שנים, 6 שנים."

"אה."

"ובכל מקרה תזכרי שתמיד יש השנה הבאה, רק תלכי שייראו אותך."

"טוב."

אז נגמר האימון, שכלל חטיפות כדור, סלים במתפרצות ומסירות-חצי-אסיסט שעוד לא נגמרות בסל אצל החברות. כל כך רציתי להגיד לה שתפסיק לוותר לחברות, שתלחץ, שתפתח קילר אינסטינקט ותעשה 50 נקודות באימון, לא 20. לא יכול. משהו ברצון הזה לגרום לחברות להרגיש שגם הן חלק, שגם להן יש סיכוי, מונע ממני כל פעם מחדש. מנהיגה? לא נכחיש זאת.

ביום חמישי האחרון היא קלעה שני סלי ניצחון כששיחקנו נגד החבר'ה מי"א, והבנתי את מי היא מזכירה לי. רון סבג. משחקת עם ילדים בגילה, ועושה כמעט מה שרוצה, במסגרת מגבלות הטכניקה בגילה הצעיר. ככל שהיריב קשה יותר, עולה התכונה המאפיינת אותה יותר מכל.

הלוגו.

ללא פחד.

מיטל – חלק ג'.

פוסט אפילוג. מאי 2007.

חיכיתי ארבעה שבועות כדי לכתוב את זה ולשלוח, והקטע הקודם קצת התיישן. לא נורא.

לפני שלושה ימים נערך משחק הגמר של המועדון הבית ספרי (כיתות ז') שבו היא משחקת, ואני ברוב תומי עוזר למאמנת. שליטה מוחלטת במשחק היתה שם, והעיבה על כך רק העובדה שמיטל החטיאה המון. בעיקר עונשין, גם צעד וחצי.

הסיפור המרכזי הוא כזה: היא לא רוצה שיחשבו שהיא אגואיסטית (היא לא), אז היא מוסרת מסירות שגורמות לך לשאול מה שיא החצי-אסיסטים למשחק. אם רק היו קולעות. כשהקבוצה נקלעה לפיגור ראשון במשחק, שלוש דקות לסוף הרבע השלישי, היא החליטה ש"די, אני את הדבר הכתום הזה לא מוסרת יותר עד שאנחנו מובילות שוב", קלעה שש נקודות ברציפות ומסרה עוד אסיסט לצעד וחצי, וירדנו למחצית ביתרון שבע נקודות.

כשהקבוצה היריבה צמצמה לקראת הסוף, מיטל עשתה עוד סדרה של שמונה נקודות ברצף וסגרה את המשחק הזה. היא סיימה עם 25, ואם לא כל ההחטאות היתה קולעת 45. ניצחנו רק בשש, איזו אחת קלעה שלשה בסוף משום מקום.

עם הבאזר היא עפה למגרש וקפצה על אחת החברות. מהקהל הגיע אבא שלה. לא ראיתי אותו כבר המון זמן. לא השתנה. לא מגולח, החולצה המשובצת. אמר ששמע שאני משקיע הרבה. זה נכון. ובסופו של יום יש מדליה, יש גביע, יש עוד דרך ארוכה כדי להגיע ל-WNBA, אבל מה שחשוב זו כמובן הדרך בה השחקנית הזאת משחקת.

ללא פחד.

וכאן תוכלו לקרוא את הקטע הראשון של גלעד ערמון בסדרת 'מיטל', מה-5.2.07