באחד מקטעיו האחרונים כתב סר ש. הרמלין, שלדעתו לא היתה שום מניעה שקרלוס בוזר ייבחר ל-MVP העונה ואם בחירה כזו היתה יוצאת לפועל (וזו כבר תוספת שלי), ודאי שלא היתה מביישת את הליגה. בא בוזר, האיש ששמו מעיד עליו שהוא יודע דבר או שניים על איך לעשות את זה נכון ולבוז למבקריו, נתן על הראשל'ה של גולדן סטייט 34 נקודות -12 ריבאונדים וכמעט סגר עניין. 1-3 ליוטה, משחק מספר 5 יתקיים אצלם בבית ועושה רושם שזה בדרך להיגמר. ואם יורשה לי לשאול משפט מענף הביפ: לכל סינדרלה יש מוצאי שבת.

קארל מאלון היה הרבה מאוד דברים עבור יוטה לאורך הקריירה הארוכה מאוד שלו שם. יהיה קצת חצוף בשלב זה לומר, שבוזר הוא קארל מאלון החדש, אבל היכולת שלו נותנת לו את הלגיטימציה לשמש טוען לכתר היורש. משום מה, אני מחפש כתר על ראשו של בוזר ולא מוצא. אולי כי גם לקארל אף פעם לא היה. מדובר, בסופו של דבר, בשני סוסי אורוות פיזיים עד בלי די ועד אין קץ ועד אין סוף, שמה להם ולאביזרי מלוכה.

זו עונה שלישית שלו ביוטה אחרי שנתיים בקליבלנד והיא גם הטובה ביותר שלו ב-NBA עד היום. מה שמזכיר לי את העניין שלשמו התכנסנו והוא אותו משחק בין נבחרת ארצות הברית שכללה גם את בוזר, לנבחרת העתודה של ישראל יורם חרוש באליפות העולם עד גיל 21 ביפן, בסאייטמה העיר.

זו היתה נבחרת שזכתה באליפות העולם עם 0-8, כולל ניצחון על ישראל ועל קרואטיה עם ברונו שונדוב בגמר. ומשום מה, כשמביטים בסגל של האמריקאים לאליפות העולם לבוגרים שהתקיימה בשנה שעברה, לא מוצאים שום המשכיות. ואולי זו אחת הסיבות לחוסר ההצלחה שלהם.

מי היה שם, חוץ מבוזר? טרוי בל, קארון באטלר, ניק קוליסון, בריאן קוק, רג'י אוואנס, כריס דוהן, ג'ייסון קאפונו, דאנטיי ג'ונס, מייקל סווינטי, מרקוס טיילור, ג'אמיר נלסון. בלי לבדוק, נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שאף אחד מהם לא נכלל בסגל ארצות הברת של מייק ששבסקי לאליפות העולם שגם היא התקיימה ביפן במרחק של 6 שנים. במקום זה ראינו כל מיני לברון ג'יימסים, שיותר טובים מכולם באופן אישי, אבל לא בטוח שבכדורסל קבוצתי ובכדורסל של פיב"א – יענו, כדורסל בינלאומי. בעצם, זו הגדרה מאוד מעניינת 'כל מיני לברון ג'יימסים'. אפשר לחשוב כמה יש מהם. למרות העיוות, אני בטוח שהמסר הועבר והכוונה נקלטה.

למה בוזר לא היה בנבחרת? למה טיישון פרינס לא היה שם? איכשהו, אני מרגיש שאלה שחקנים הרבה יותר מתאימים לשחק בנבחרת הלאומית מאשר דוויין ווייד.

בוזר סיים את האליפות בסאייטמה עם 15.9 ו-8 ריבאונדים, 63% מהשדה ו-78% מהעונשין. אלה נתונים בינוניים לעומת מה שהוא עשה עם יוטה בעונה הסדירה, ועוד פחות טובים אם משווים אותם לעשרה משחקי הפלייאוף שיוטה קיימה עד עכשיו: 23.8, 12.1 ו-3.5 אסיסטים. הבן אדם התחרפן. ואין לי ספק, שבסגל הבא של נבחרת ארצות הברית הוא כבר יהיה. גם פרינס. ואם לא, אז באמת שלאמריקאים האלה אין שום מושג בכדורסל בינלאומי. זו תהיה לא פחות מאשר בושה, חרפה וכלימה, כפי שאומר, טוען ושוצף מאמננו הלאומי שנים הרבה.

וגם שחקנינו הזכים פגשו את בוזר, כאמור. זה נגמר ב-98-74 לטובתם האמריקאים, אם כי במחצית, ועל זה גאוותנו הרבה, פיגרנו רק בנקודה. קארון באטלר השחיל לנו 18, בוזר השלים אותו עם 16 ו-11. ונתגאה עד מאוד ביניב גרין (18) ובאורי יצחקי (13) ובתאופיק-שאפיק-ראפיק נסים שסיים עם 10, שניסו להילחם עד זוב דם בשריריו של בוזר – ללא הואיל.

היידה בוזר, לזכר הימים. סוף-סוף מצאתי לי קבוצה לאהוד בפלייאוף הזה, אחרי לכתן בטרם עת של דאלאס ובעת הנכונה והצפויה של הלייקרס. נלך אתכם מעכשיו והלאה, יוטה, ועד הסוף המר. או המתוק. וכבר אנו חולמים כאן, בקומה ה-12 ברמת גן העיר, על גמר ארצי ומפתיע נגד אחת המנוולות של המזרח. אם נחיה גם נראה. ואם יקרה, מתחייב יו"ר הדירקטוריון לקום ולצפות בכל משחק שישודר בכל שעה שהיא.