אין עכשיו גשם. לא רגיל ובטח לא אטלנטי, ושום דבר לא מקיש בחלון שלנו. אולי רק כנפי הג'וקים התועים והמפחידים שמנסים לחדור מבעד לשמשה, נמשכים אל האור שדולק חצי לילה.
אחלה שיר היה פעם לחמי רודנר ואיגי וקסמן, זוג לשעבר בישראל. "רק בשביל לקבל חיבוק", קראו לו והוא עשה לנו טוב על הלב. זוג יוצרים, כותבים, שרים. גרו כמה קומות מעלינו. היא לבנה כמו ירח עם שיער שחור-שחור ושפתיים מודגשות בליפסטיק הכי אדום באזור. הוא? טוב, נעזוב את זה.
הוא כתב והלחין, היא שרה כאן החל מהמלים "אל תהיה אדיש אלי", ומביאה שינוי גוון וקצב משמעותיים. דואט של זוג, אולי אפילו סיפור אמיתי, שכל אחד מכיר וכל אחד ביקר בו איכשהו. היא אוהבת, היא רוצה חיבוק, ומה לא עושים כדי לתת לה בדיוק את מה שהיא רוצה. בסוף שום דבר לא עוזר. איגי פה (איפה, למען האמת?), חמי שם (איפה, בשם האל?), הכל התפרק - ומה שנשאר הוא שיר רומנטי אחד בריח של חורף.
אני מרגיש געגועים עזים לחורף, עומד חסר אונים מול קיץ מייאש שרק התחיל, לא יודע איך בדיוק נערכים וחמור מזה – איך מנצחים אותו ואם יש בכלל דרך.
ואחרי עוד מחשבה, אולי אלה איגי וחמי שאני מתגעגע אליהם, עם השירים היפים והמלנכוליה השזורה באמנות בחלק גדול מהטקסטים או הלחנים שיצא להם, לשניהם, לשיר או לכתוב. ימים של מגורים בדירה שכורה בת"א, שלוש שנים במתחם שנקין, נראים כאילו לקוחים מלפני דור. בכל זאת, עבר כבר עשור פחות או יותר. יא אולוהים אמר פעם מישהו, ואולי התכוון בדיוק לזה.
היא עומדת ובוהה
בגשם האטלנטי
מקיש בחלון שלנו
בלי הפסקה
כל הדרך מפורטוגל
עכשיו ברחוב שלנו
מצמידה את האף לשמשה
ולא מפסיקה לבכות
אתה לא רואה אותי יותר
היא אומרת
יותר
היא אומרת
ומצמידה אלי את הגב
רק בשביל לקבל חיבוק
רק בשביל לקבל חיבוק
אל תהיה אדיש אלי
תפסיק להיות כל כך חכם
זקוקה לך עכשיו
אוהבת אותך
הגשם ממשיך, לה לא איכפת מכלום
הוא לא מפה והוא מכה כמו משוגע
והוא מכה כמו משוגע
אני אוהב אותך יותר
את יודעת
יותר
את יודעת
תתקרבי אלי
רק בשביל לקבל חיבוק (X4)
