זה היה משחק גדול, ערב גדול ויש הרבה מאוד מה לכתוב עליו ומה להגיד. המעמד מבקש, האייטמונים מתרוננים מאליהם, אפילו האצבעות מקבלות חיים משלהן ברגעים כאלה, אבל הראש והלב לא פנויים.

היום האזכרה לאימא במלאות שנה לפטירתה. לפי התאריך העברי זה יוצא עשרה ימים לפני התאריך הלועזי, וזה היום, כאמור. לפיכך ובגלל זה ובעיקר בשל כך, עם מלוא הכבוד לריבאונד ההתקפה הנפלא של ג'יימי ארנולד (נראה את מכבי לא נותנת לו עכשיו כל סכום שיבקש, כדי להישאר כאן בעונה הבאה), ולדמעות של מאיר טפ-הירו ששברו את לבי וגרמו גם לי לדמוע (רגע מדהים, לא נכחיש זאת) – כדורסלע מחוץ לעסק היום. חד וחלק, נקודה.

נחזור ביום ראשון. הדמעות של טפ-הירו יתייבשו עד אז, והוא אפילו יצליח לשחרר חיוך קטן כי ככה זה בחיים. צהלות השמחה של מכבי ת"א יתחלפו בדאגה כנה לקראת בניית הסגל לעונה הבאה. ואולי אפילו שמעל'ה מזרחי ישחרר את לפיתתו העזה בקמע שלו, ויקווה שיוכל לשוב ולנצח משחקים ב-30 הפרש כמו פעם, מבלי להזדקק לו נואשות לאורך 40 דקות.

ואצלנו בבית, במשפחה, הצלקת תישאר לתמיד.