הצעת החוק שלי היא לבטל את הספירה של עבירות התוקף במניין העבירות האישי של שחקן. הכוונה האמיתית שמאחורי ספירות העבירות האישית אינה עולה בקנה אחד עם המרכיבים העומדים מאחורי עבירות תוקף. חבל ששחקנים כמו טפירו וכמו אחרים יסיימו משחקים מהסיבה הזו. חבל, חבל, חבל.

מקוווה לגדולות ונצורות מהעניין (לא באמת),

שי

ואלה הדברים של אלעד זאבי

סבא-מאיר. סבא-מאיר, אתה ישן?"

"מה? אני ער", הקיץ סבא-מאיר מנמנומו והזדקף בבת-אחת בכורסא, כיאה לגיבור הקשוח שהינו (גם בגילו המתקדם).

"אולי תספר לי סיפור?", שאל הנכד הרך באותו קול מתחנחן אותו שומרים ילדים קטנים במיוחד למקרים האלה.

"למה שלא תשחק קצת עם נאנסי?", ניסה סבא-מאיר לזרוק את הקוף על הכלבה.

"שששש!", היסה אותו הנכד, "תדבר בשקט, סבא-מאיר. נאנסי ישנה", לחש, והצביע לעבר הכלבה שרבצה על השטיח ופלטה נחירות שקטות.

"אתה צודק, חלילה לנו מלהעיר אותה", אמר סבא-מאיר בשקט ומרמור קל בקולו. "יודע מה, בסדר. שעת סיפור. בוא נראה: על סל הניצחון שלי בדרבי באוסישקין כבר סיפרתי?"

"כן".

"ועל הפעם הראשונה שהשגתי טריפל-דאבל כבר ברברתי?"

"כן".

"ואת חמתי על מולי 'הבט' קצורין, שהדיח אותי מתפקיד הקפטן בנבחרת, כבר שפכתי?"

"כן".

"ומה עם הסיפור על פיינל-פור 2007?", שאל סבא-מאיר בחיוך ממזרי.

"את זה לא שמעתי!", קרא הנכד בהתרגשות ועיניו אורו בבת-אחת.

"אם כן, בוא נכדי – אושיב אותך על הברכיים, ואספר לך סיפור מימי הפועל ירושלים". הנכד נענה בחיוב להצעה, והתיישב על ברכיו של סבא-מאיר, שפצח בסיפור:

"אמנם עברו למעלה משלושים שנה, אך אני עדיין זוכר כל צליל ותמונה –

את העשן הכבד שאפף את ההיכל, את חריקות הסוליה, את עידוד הקהל,

את מגע הכדור, את ריחה של המגבת, את הפלסטר ששם מריו על כתפו הדואבת,

וגם את המעודדות של צסק"א היטב אני זוכר, אבל זה כבר לסיפור אחר, אולי כשתתבגר – "

"סבא-מאיר, למה אתה מדבר בחרוזים?", קטע אותו הנכד.

"ככה זה כשמזדקנים", השיב סבא-מאיר ופירט: "ככל שיותר מדברים, כך יותר טיפות רוק מתיזים – ולפעמים יוצאים מזה גם חרוזים". הנכד חייך אליו, אך ניכר כי לא ירד לסוף דעתו של סבא-מאיר, שמצידו המשיך בסיפור:

"יום גדול היה לסבא: הוא קלע ומסר, וסוף-סוף את הנאחס בהיכל הוא שבר,

ומכבי תל-אביב אחרינו פיגרה, וזיעתו של ספחת מקרחתו אט ניגרה,

ואז כשנדמה שהאליפות כבר הושגה, החליט סמי בכר לגנוב את ההצגה,

ובהינף משרוקית הוא שיחק אותה אל, עת החליט את המשחק של סבא לחסל,

או-אז זעק סבא זעקות שוד-ושבר, ומירר הוא בבכי, ודמעותיו התפזרו לכל עבר,

כי ספורטאי בן-אנוש הוא, לא רובוט או מכונה, לא כולנו טים דאנקן – וזו איננה תלונה,

זה היופי בספורט – אל תשכח זאת נכדי, ואם כבר בעצות עסקינן אז תתרחק מגזר גמדי".

"סבא-מאיר, מה רע בגזר גמדי?", שאל הנכד בתמימות.

"הוא מזכיר לי את דריק שארפ", ענה סבא-מאיר ועיניו התכווצו. "קטן, נמוך וצהוב".

"אבל רגע, לא הבנתי משהו", היקשה הנכד. "מי זה טים דאנקן?"

"זה גם מה שלברון ג'יימס שאל אחרי שקליבלנד זכתה באליפות ה-NBA ב-2007", ענה סבא-מאיר.

"ומי זה לברון ג'יימס?"

דבר יו"ר הדירקטוריון: דודי, יש'ך את זה. אתה לומד פסיכולוגיה או משהו? שי, אתה רציני אתה. יש'ך רעיונות מעניינים מאוד. איתן רוב פרש מהתפקיד, תרים טלפון לירמי אולמרט, אולי הוא יסדר לך את הכסא שלו ותוכל להפציץ ברעיונות מחכימים וחדשניים. אחלה דבר. אלעד, קבע תור אצל דודי.