השיר המפורסם שואל "איפה הן הבחורות ההן עם הקוקו והסרפן", אך שאלה הרבה יותר בוערת היא איפה הם כל אותם האלילים שדרכו כאן, הטביעו (גם את חותמם) והלכו להם מבלי לשוב (או אפילו לכתוב. כמה קשה לשלוח אי-מייל מדי פעם, רבאק?).

הכול החל משיטוט אקראי בעמוד רנדומאלי באתר כדורסל מזדמן. פתאום, ללא שום אזהרה, צצה לי פדחתו הנוצצת של צ'ארלס מינלנד בפינה השמאלית העליונה של העמוד, ואחרי זה כבר לא יכולתי להתרכז בשום דבר אחר. איה אתה, סוס קמרוני גזעי שכמותך? מה מעשיך כיום? השלום לך? והשכנים – הנאים הם בעיניך? כי נטפל בהם אם לא.

מפה לשם (ולהיפך), מצאתי את עצמי משוטט בעמוד אגדות מהלכות. הנה סאם היינס הקנון-קנון מביט בי בפרצוף סובל. והנה עומאר סניד חושף סט שיניים מכוערות עד אין-קץ (או שמא זה מגן-השיניים שרק יוצר את הרושם?). והנה לונצ'אר המעאפן, שהגיע לכאן עם מוניטין של צלף, ובעיקר עשה חשק לשסות בו צלף. בקיצור, בו-במקום הוחלט מיידית כי זה הזמן (או שמא זאת השעה), לנבור ולבדוק ולמצוא "איפה הם היום", ממש משל הייתי ערוץ הבידור בכבודו ובעצמו העושה ספיישל על כוכבי "דאלאס" המזדקנים.

נתחיל ממי שעורר את כל הפיאסקו: מינלנד. כקונטרה ליהורם גאון, שהיה בפאריז וגם ברומא, יכול מיינלנד להביא את מונפלייה ו-צ'אנגוון שבקוריאה (שם שיחק בעונה האחרונה בקבוצת LG, כמה מפתיע). צ'ארלס אורנהוד מיינלנד, כבר בן 34, עדיין מפציץ כבעבר, תודה על ההתעניינות. נתונים על העונה האחרונה אין אמנם, אך בעונה שלפני הוא עמד על 26.2 נקודות ולמעלה מ-11 ריבאונדים, תוך שהוא מבסוט מהחיים בקוריאה. עם זאת, ובדומה ליהורם גאון, גם מיינלנד מסכים שאין מקום כמו ארץ ישראל: "שלום לך ארץ נהדרת. שמעתי שגבעת-שמואל ירדה ליגה והייתי עצוב מאוד. אך אז זכיתי בעוד טלוויזיה LCD כשזכיתי באם.וי.פי באיזשהו משחק, וזה קצת עודד אותי. תמסור ד"ש לאורן, מוישל'ה ודרור בשמי, הא?".

וויל דו, מינלנד. וויל דו.

נעבור כעת לסמואל היינס. עוד צלף-בן-צלף הוא היינס זה, שאחרי שכיבד אותנו בנוכחותו הלך לרעות בשדות קאנטו האיטלקית, שם זכה אחרי 3 עונות אדירות (אלא מה) לכבוד מלכים, עת הוכנס להיכל התהילה של הקבוצה. היינס, שלפי אתר האינטרנט שלו הוא גם אחלה-בחלה של בחור (תורם לקהילה וכל השיט הזה J ), מוסר ד"ש חם לרמת-גן: "שמעתי שהם נתנו עונה לא רעה. עוד חודש אני אהיה בן 37, אבל אני מוכן לחזור לעונת פרישה. שמעתי שגם דריל ווילסון התותח נמצא שם. יחד נהיה בלתי-עצירים!".

מה זה שם על הרצפה, אבנר יאור? זו כפפה. הרם אותה, בבקשה.

עוד תותחן הוא עומאר סניד. האיש שהפציץ קרוב ל-20 נקודות בעונותיו היפות באשקלון וראשל"צ, מגרד כיום את ה-12 נקודות מלמטה במדי לוקומוטיב רוסטוב, וללא ספק מתגעגע לאקלים החמים-משהו בישראל. סניד מתרץ: "בוא נראה אותך מגיע ל-20 נקודות במשחק כשהתחת קופא לך באמצע הרבע הראשון. אני לא צוחק: במשחק מול חימקי קפא לי התחת באמת, עם חתיכות קרח, כוויות קור – כל העסק. הייתי צריך לרדת לחדר ההלבשה ולשבת בתוך סיר מים רותחים כדי להפשיר את האזור. תגיד לאשקלון שאני כבר בא, בסדר?".

וואו. מישהו צריך לספר לג'יימי ארנולד על התקרית הזו, לפני שהוא נוחת בדינמו מוסקבה.

מצד שני, יש גם כאלה שמבסוטים ברוסיה. קלי מקארתי, האיש בעל השם הפרטי הנפוץ ביותר
לצ'יר-לידר אמריקאית טיפוסית, סיים עונה שלישית בקור הרוסי, והעמיד מספרים בכלל לא רעים במדי חימקי: 14 נקודות, 5 ריבאונדים ו-2 אסיסטים בליגה (עם מספרים דומים ביול"ב-קאפ). מקארתי: "קניתי לי חרמונית ב-'ריקושט', ואני מבסוט מהחיים. ד"ש לטונג'י. שמעתי שהוא כבר ביקר בחצי מקבוצות הליגה...".

ביקר גם ביקר, לא נכחיש זאת.

הברנש האחרון אודותיו נברתי הוא ניקולה לונצ'אר. מה עשה הנקניק מאז ביזה עצמו במכבי ת"א? ובכן, הוא פלרטט מעט עם בדאלונה, שיחק כמה עונות בינוניות למדי באסטודיאנטס וקמל סופית בפרטיזן בלגרד. את שירת הברבור שלו עשה לונצ'אר ב-"הג'ינס של ארמאני" מילאנו, ולפי איך ששיחק שם, כנראה שהיו מעדיפים לשמוע ברבור שר מאשר להאריך לו את החוזה: 1.3 נקודות ב-7 משחקים, זו הייתה תרומתו של הבחור, עת פרפרה הקריירה שלו פרפור אחרון. לונצ'אר סירב להגיב לקטע הזה, וגם בחר להשתמש במספר גידופים שלא מכבדים אף-אחד כשהמילה "ישראל" הוזכרה.

נו מה, ולחינם ניתן לו הכינוי הנשיאותי "נקניקולה?"