ישבתי קצת על האינטרנט לראות מי נגד מי ולמה. פתאום אני רואה כתבה על קני סימפסון באתר הרשמי של הליגה הספרדית מאת חוויאר אורטיז, במלאות עשרים שנים לסל הניצחון שקלע לזכות ברצלונה בסדרת הגמר נגד חובנטוד בדאלונה. תרגמתי, קראתי, והנה מה שיש לו להגיד.

אהההה, איזו אכזבה. אתם לא יודעים מי זה קני סימפסון? אוי ואבוי, אוי ואבוי. סר ש. הרמלין, תגיד להם משהו, נו.

סימפסון, כבר בן 47, היה הגארד ששיחק לצד מילטון ואגנר (מי?) במכבי רמת גן, ושניהם שיחקו יחד עם ארל וויליאמס, שאני מאמין שעליו דווקא שמעתם. והיו שם עמי נאווי, מייק קרטר, אמיר בינו, ניר רכליס, גילי שוורצמן, אולי גם יוחאי נעמן. כבר באמת שקשה לזכור. מאמן? אפרים בירנבוים, לא?

בקיצור, מתברר שהכתבה שופכת אור, מה שנקרא, על כל מיני צדדים שלא ידעתי ולא הכרתי לגביו. הוא היה באמת גארד מרשים מאוד מהרבה בחינות, ובטח אחד הלהיטים הגדולים של הליגה אי שם בסוף שנות השמונים. מי שזוכר אותו ובכל זאת ראה אותו משחק נאנח ודאי בערגה יפה. איפה הימים, שבהם היתה מכבי רמת גן משחקת בכפר המכבייה מול 250 איש ועושה לכולם בית ספר.

מה לא ידעתי, למשל?

אף פעם לא הבנתי, איך בחור ששיחק בברצלונה הגיע למכבי רמת גן. מסתבר שבימים ששיחק בברצלונה, עונת 1985/86, הוא היה הזר שעלותו היתה הכי קטנה בליגה. 30 אלף דולר בלבד עלה להביא אותו, תקופה שבה רוב הקבוצות לא בזבזו זרים על עמדות 1 או 2 אלא בעיקר על שחקני פנים. ואז אפשר היה להביא רק שני אמריקאים, כן?

אני מדלג על כל הקטעים של התיכון, הליגה השבדית השנייה לשם התגלגל כשנחת באירופה וממוצע של 39 נקודות שהיה לו שם, וגם על סדרת משחקים עם חבורת אמריקאים נודדים באיטליה וספרד, שהביאה לו חוזה בברצלונה כזר נספח כזה, קצת צדדי. על כל אלה דילגתי והנה אנחנו כבר ישר במשחק שהביא לברצלונה את האליפות, מסל ניצחון של סימפסון (99-101) במה שהוא מגדיר כיום "הרגע המאושר ביותר בחיי".

השחקנים המובילים בסגל של ברצלונה היו אז ג'ואקים קוסטה ונאצ'ו סולוסבאל, חואן אנטוניו סן אפיפניו וסיביליו, אנדרס חימנז, סטיב טרומבו, וואלאס בראיינט ופראן מרטינז. הקבוצה הזו העמידה שיא של כל הזמנים בספרד, כשקלעה 147 נקודות לסל של קאחה בילבאו בינואר 1986. בבדאלונה שיחקו אז מונטרו, חופרסה, ויאקמפה, מרגאל, קרספו, רג'י ג'ונסון ומייק שולץ. הלו, יש פה ותיקים?

סימפסון היה אז שחקן ספסל בברצלונה, שנכנס כדי להעביר אנרגיות מחודשות לשחקנים ולהביא תנופה. בשני המשחקים הראשונים הוא היה חלש מאוד למרות שברצלונה ניצחה. בשלישי בדאלונה צמצמה, וברביעי ניצח סימפסון. "סל חייו", היתה אז הכותרת באחד העיתונים, אותה הוא זוכר עד היום.

באותו זמן קיבל טרומבו את האזרחות הספרדית שלו, אבל פיב"א עדיין לא הכירה בה ובשלב מסוים של העונה החליט אאיטו להוציא את סימפסון מהסגל לגביע אירופה, ולשלב במקומו את טרומבו. "עוד הספקתי לשחק נגד ציבונה זאגרב ודראז'ן פטרוביץ', ואז בא אאיטו והסביר לי שהוא צריך עוד שחקן גבוה ובעל נוכחות מתחת לסלים", מספר סימפסון, "קיבלתי את דבריו בהבנה. הוא איש מאוד מרשים".

הכתב הספרדי עוצר כדי לספר לקוראים שלו, שמי שלא זכה לראות את סימפסון יכול לנסות לראות אותו, פחות או יותר, בדמותו של צ'ארלס סמית' העכשווי של ריאל מדריד. אהה, גם אותו אתם לא מכירים? אל תגזימו, נו. טוב, אז הלאה.

כמו ג'יימי ארנולד, גם לסימפסון לא עזר סל של אליפות כדי להישאר בקבוצה. הוא הלך למנרסה וקיבל שם 45 אלף דולר. שיפור של 50 אחוז לשכרו. כמה עשה ארנולד עם המעבר לדינמו-מוסקבה-איזורית-לוחצת, שיפור של 300 אחוז בערך? זמנים משתנים כנראה. את העונה במנרסה סימפסון
סיים עם 29.5 נקודות למשחק ותואר מלך הסלים של הליגה. שיחק איתו אז ארט האוזי האגדי, איש הפועל רמת גן, שיש אומרים שמסתובב באזור הקריות עד עצם היום הזה. איך, איך אתם לא מכירים את ארט האוזי עוד לא הבנתי. בקיצור, בליגה של אפי, ויאקמפה, מונטרו וקורבלאן, דווקא קני סימפסון שבא משומקום היה למלך הסלים.

אז איך הוא התגלגל משם לרמת גן? בקיץ 1987 הוא ניסה להתקבל ל-NBA, השתתף במחנה הקיץ של מיאמי, קיבל חוזה זמני אבל נופה בהמשך. מבחינת התאריכים, עניין שלא מעט שחקנים מכירים על בשרם, כבר היה בלתי אפשרי באותו זמן לחזור ולשחק באירופה. הוא איבד עונה שלמה. "ביקשתי אז 120 אלף דולר לעונה באירופה ואף אחד לא נתן לי, ובמקום זה קבוצות החזיקו זרים שחלקם לא היו מספיק טובים אבל עלו רבע מיליון דולר לעונה שלמה, וכבר אי אפשר היה להחליף אותם מבחינת המועד", הוא אומר. סימפסון עשה הפסקה ועבד כבנקאי וכאיש מכירות של נייק.

וכאן נכנס אפי בירנבוים לתמונה, או מי שעזר לו למצוא זרים (בטח אבי זילברמן האגדי של אותם זמנים, או צביקה ויטס חסר התקדים). סימפסון קיבל הצעה מישראל, מרמת גן, עשה עונה מדהימה של 29.8 נקודות למשחק ויחד איתו הקבוצה הגיע רחוק גם בגביע אירופה למחזיקות גביע כשהיא מודחת בסופו של דבר בידי ז'לגיריס קובנה.

אחר כך הוא עבר לרואן מצרפת, זו שזכתה העונה באליפות (זילברמן היה מעביר לשם ולוקח משם שחקנים חופשי, ומניע אותם על סרט נע מצרפת לישראל, ביניהם גם השריף האגדי דייויד ת'רדקיל ירום הודו). פציעה של חודשיים הוציאה אותו מהעניינים קצת, ואחר כך הוא הלך וירד ביכולת, כנראה, כי התחנות הבאות שלו היו באוסטריה ובשוויץ. והיה גם ניסיון קאמבק מעניין לרמת גן בהמשך. זה היה סימפסון חזק יותר אבל מהיר קצת פחות. כך או אחרת, אחרת או כך, זו בטח לא היתה אותה הצלחה כמו בסיבוב הראשון.

משם הוא התחרבש לו בכל מיני ליגות בדרום אמריקה, עד שאני מגלה פתאום את הנתון המעניין הבא: "הייתי פחות או יותר המורה של מאנו ג'ינובילי שהיה אז בן 17, בקבוצה שלו בארגנטינה. נשארנו כל יום לזרוק אחרי האימון. כבר אז הבחנתי שיש לו כישרון אדיר ולב ענק, שיכולים לקחת אותו לאן שירצה. אני יכול לומר שיש לי חלק בלימוד שלו ובהתקדמות שלו. אני יכול להגיד בחיוך, שחלק גדול מהדברים שעבדנו עליהם יחד אז, אני רואה אצלו גם היום כשהוא משחק בסן אנטוניו. מי יודע, אולי דרכו השארתי כמה תרגילים וטריקים למורשת הכדורסל אחרי פרישתי. דיברתי ולימדתי אותו בעיקר על הקרבה, רוח, רצון וביטחון עצמי. את כל הדברים האלה אני רואה היום כשאני מביט בו".

ג'ינובילי הלך והתקדם והחל לשחק יותר, ובשלב מסויים סימפסון הוחלף בידי שחקן פנים, בריאן שורטר (פששש, איך כל השמות האלה עולים וצפים בזיכרון פתאום, יא אולוהים). "זה היה הרגע שלי לפרוש, אבל בכל פעם שאני רואה את מאנו יש לי חיוך גדול על הפנים. הוא מזכיר לי במשהו את עצמי ומעלה נשכחות".

ומה קורה כיום? סוג של מהנדס מערכות כלשהו בחברת שלומברגר ביוסטון, לא ממש הבנתי וגם לא קריטי אני מניח. ענייני טכנולוגיה כאלה ואחרים. יש לו ילד בן 12, קנת' סימפסון ג'וניור ומזה עשרים שנים שהוא נשוי לסוזן. "נשארתי אותו אדם שהכרתם, אחד שאוהב לעבוד קשה. אני כותב את זכרונותיי ונותן לבני לקרוא מפעם לפעם. אני יודע שהשנים הכי יפות שלי היו בספרד ואם אני עדיין מהווה מודל לאנשים שם זה כנראה בגלל שנשארתי בליבותיהם. האנשים בברצלונה עשו אותי גאה, והחזרתי להם סיבות לגאווה. אהבתי מאוד את קטאלוניה. לראות את תנועת האנשים, לראות אותם עובדים וצוחקים. את הפסקת הצהריים, את שדרות הרמבלאס ואת הנוף הכי יפה בעולם שנשקף מהר היהודים. בקרוב אחזור לשם כדי לפגוש חברים ולסגור מעגל".

ואללה, נהניתי.