פרסום ראשון: כפי שדווח כאן כבר לפני למעלה מחודש, שרון דרוקר זכה בסופו של דבר עם אוסטנד באליפות בלגיה. לא פרסום ראשון יפה? תודו שהוא הרבה יותר אפקטיבי מאשר לדעת מי יהיה הזר החדש של הפועל ירושלים או בני השרון, ולו רק מהסיבה שיכולתם להתעשר בהימורים על המשחקים של אוסטנד בשבועות האחרונים. מה תעשו בדיוק עם השם של מרקוס פייזר, גם אם תדעו עליו עשר דקות לפני האחרים? כלום. הוא שאמרתי.

ברכות לדרוקר, אם כך וגם אם ככה. מי שחי כדורסל כמוהו מגיע רחוק באירופה, אין אפס. גם ארז אדלשטיין, אפי בירנבוים ודן שמיר יכולים, אין לי ספק בזה. עניין של בחירה אישית, עיתוי נכון וגם קצת מזל בבחירת הקבוצות (מי זוכר עכשיו שדרוקר שוחרר במהלך העונה מריטאס וילנה?).

העיסוק בכדורסל האירופי מזכיר לי ציטוט מעניין שקראתי ביום שישי בלילה מאוחר ב-"מקור ראשון". הכל התחיל מסרט מטלטל שראיתי בטלוויזיה מהתחלה ועד הסוף (הראשון מזה עידן ועידנים), באחד מערוצי הכבלים. מספר 16 בהוט, אין לי מושג איזה ערוץ זה. סרט על הימים האחרונים של היטלר בבונקר בברלין, רגע לפני שהצבא הרוסי מגיע לעיר ומכניע את גרמניה סופית ורשמית. סרט חזק מאוד, שהזכיר לי שאני מאוד בעד סרטים היסטוריים מהסוג של מארי אנטואנט, ז'אן דארק, השואה, מלחמות עולם, וכל דבר שמתעד דברים שקרו באמת. למה לא יוצא לי לראות סרטים כאלה? אולי כי רוב הזמן אני מול מחשב. נראה מתי יהיה לי האומץ להתנתק.

בכל אופן, הסרט התיישב לי בראש כל כך חזק עד שלא יכולתי להירדם, וב-2 בלילה מצאתי את עצמי מדפדף בעמודי החדשות של 'מקור ראשון' ונתקל בדיווח הבא, מתוך ידיעה על התנגדות חרדית עזה למצעד הגאווה בירושלים. וכה היה כתוב שם: "הרחוב החרדי תוסס, אך הרבנים חלוקים לגבי נקיטת צעדי מחאה. מי שנחשב לאחד מגדולי התומכים במחאה מחוץ לעדה החרדית הוא הרב עובדיה יוסף, שאמר, לדברי גורמים חרדיים, בפגישה עם מפקד מחוז ירושלים ניצב אילן פרנקו – "כולנו פנחסים".

כמובן שלא יכולתי להחמיץ הזדמנות כזו והנה אני מעלה אותה גם כאן. בדיוק הערב יוצא רבי פנחס הגרשוני לקרב אדיר נוסף נגד פנתינאייקוס בגמר הפלייאוף היווני, משחק מספר 4 למעשה. יכול להיות שאני בור בענייני דת, וזו בהחלט הזדמנות נהדרת לבקש לקוראי כדורסלע הדתיים לבאר, להסביר, להבהיר ולבעיקר להסיר את הלוט מעל הביטוי "כולנו פנחסים". כי, וזאת אני יודע לבטח, יש בטוח גם כמה שהם לחלוטין פנתינאייקוסים הערב.

אז מה זה אומר, איך זה נולד, מה הסיפור מאחורי הביטוי – נשמח לשמוע. מי יודע, אולי יש כאן דברים חשובים שחשוב שנדע, כדי להמשיך ולדבוק בדמותו הדתית-משיחית של רבי פנחס הגרשוני, שכבר עכשיו וגם ככה הוא סוג של רב. לא?

זו עונה גדולה ויפה למאמנים שלנו באירופה, לא נכחיש זאת. בלאט ודרוקר ושיבק וקצורין עשו עבודה טובה ומוצלחת. נהוג להזכיר גם את בוב גונן בהקשר הזה וגמונדן המסתורית שלו מהליגה האוסטרית שאיש אינו יודע עליה דבר, ששוב לקח אליפות. נהוג, אני אומר, כי מרוב שנים שגונן נמצא בחו"ל אין סיכוי שמישהו יזהה אותו כאן בארץ אם הוא יילך ברחוב. אולי רלף קליין.

ונשארנו עם הגרשוני שנמצא קרוב מאוד לסנסציה, ויכול להדיח את אלופת היורוליג דווקא בחצר האחורית שלה – מקום שאף אחד לא באמת האמין שהיא עלולה ליפול. בטח לא אחרי תקופות חלשות מאוד של אולימפיאקוס לאורך העונה במסגרת היורוליג. נצפה ונמתין בכיליון עיניים למשחק הערב וגם למשחק מספר חמש (אם יהיה) באתונה העיר.

מה עוד יש לי לספר שקשור לכדורסל?

כן, ענייני אלי קנטי. לא ממש הבנתי מאיפה זה בא ומאיפה גליל שלפה אותו. איש מלא הומור, ישיר ומדבר בגובה העיניים, שכבר כמה וכמה שנים טובות לא מסתובב בסביבותיה של ליגת העל. הפעם האחרונה ששמענו ממנו היתה כשלא המשיך בקבוצת הנוער של מכבי ת"א, אחרי שאיבד את האליפות. ממש כמו פעם, עם הבוגרים בגליל ב-1993.

קומבינה? מן הסתם. לא, רגע, מן הסתם זה לא ביטוי שאני אוהב. ננסה שוב: קומבינה? לא נכחיש זאת כלל ועיקר. קנטי הוא המאמן האהוב ביותר על עודד קטש, הוא זה שגידל אותו, דחף אותו וקידם אותו עוד בימי נבחרת הקדטים ומכבי רמת גן. בטח רצה פה איזו מלה בין קטש לחיים אוחיון ומכאן קנטי הלך למועמד מוביל. כל כך מוביל, שאוחיון מצוטט היום איפשהו במלים "אנחנו מאוד רוצים אותו". וואלה, לדעתי עד לפני כמה ימים הוא לא היה יכול להיזכר בשמו של קנטי גם אם היה מאוד מתאמץ. מנפלאות היחסים והקשרים, אהה?

מה עוד חדש בכדורסל? אפי ממשיך, סיסה ובלצ'ר ממשיכים. זה טוב. אני בעד, אפילו שאין לי שום דבר מיוחד לומר על זה. קצת אכזבו אותי בני השרון האלה בישורת האחרונה, אבל בלצ'ר וסיסה זה טוב להמשכיות, למועדון, והם גם שחקנים ברמה גבוהה מבחינת הליגה שלנו. מה עם איזה ישראלי טוב, אולי מתן נאור, נניח? אולי יניב גרין חוזר הביתה בטעות, על חשבון הברון רקנאטי? אין סיכוי, הא?

האמת, נגמרה העונה. איך יודעים שהסתיימה עונה? זה לא רק ה-NBA שנגמר (ברוך השם), זה גם 'ספסל' האלמותי. ברגע שהעמוד הראשי מתמלא שם בידיעות על משחקי אימון של נבחרות עתודה כאלה ואחרות ותוצאות של טרום-טרום-טרום קדטיות, הכל נעשה ברור בבת אחת. זהו, זה נגמר.

אפשר לקחת נשימה ארוכה, אם כך וגם אם ככה, ולסגור את המעט שעוד נשאר. פלייאוף באיטליה, פלייאוף בספרד. ונדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שבאמת זהו-זה. ולא אחרת.

בוקר צח, צהריים זכים וערב נינוח במיוחד לכם.