אני לא מאמין שאני מספר את זה, אבל התחלתי להקשיב למוסיקה באמצעות פטיפון ישן שאמא שלי ז"ל הביאה מבית הוריה. יחד איתו היא צירפה גם תקליטים מהשנים הרחוקות ההן של צעירותה. הביטלס, פול אנקה, הפלייטרס, אלוויס פרסלי. ועוד כמה.

על דיסקים אף אחד לא דיבר אז. על סמך הזיכרון ההולך ומיטשטש שלי, תיסלם עם 'רדיו חזק' היה האלבום הראשון שלי. אחריו באו יאזו וניק קרשו. זה אמור להיות בסביבות גיל 12, אולי 13. ב-15 קניתי מערכת סטריאו משוכללת יחסית לאותן שנים.

היום, כשאני מקליד את המלה פטיפון, הוורד לא מאשר את קיומה ומסמן טעות. מדהים מה שהשנים עושות לנו.

בקיצור, נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שאחד התקליטים היה אוסף של להיטים מהשנים ההם. סוף שנות החמישים, אולי הששים. לא ממש מתכוון לבדוק כרגע.

אז חוץ מ"הו פליז סטיי ביי מי, דיאנה", של פול אנקה התותח, היה גם את Follow him רק שבכל השנים האחרונות לא זכרתי מי שר את זה.

עכשיו, כשארז אדלשטיין מוכיח שוב את נאמנותו הגמורה לפיני גרשון ושוב הולך אחריו באש ובמים כמו פעם, בימי הפועל ירושלים, אני חושב שהגיע הזמן גם לבדוק את זה אחת ולתמיד. ובעיקר לשים פה איזה לינק נאה כרפאל, שכולנו נוכל לשמוע.

יש פה איזו גירסה מוזרה של וופי גולדברג ונזירות, בטח מתוך איזה סרט קולנוע – מי זוכר איך קראו לו.

והשנייה היא של ליטל פגי שאליה התכוונתי, והנה עכשיו אני גם רואה שהשיר הזה נולד ב-1963. כן, זה מתאים. ההורים שלי היו בני 19 וזה התאים להם בול. אדלשטיין, לעומת זאת, לא ידע ש-He is my destiny

אבל ימים אמרו את זה בשבילו.