במסגרת המסע אל העבר שקופץ עלי לפעמים (כי כידוע, העבר תמיד הרבה יותר טוב וכאלה), נזכרתי פתאום – באמת לא יודע איך – ביאזו. בעצם, אני כן יודע איך. באייטם האחרון שהופיע כאן בשיר אחד ביום הזכרתי את התקליטים הראשונים שלי: תיסלם, יאזו וניק קרשו.

וזה רק חלק קטן מהחזרה לאחור. אולי זה כי קורה כי לא בעוד הרבה זמן אני הולך לקבל חותמת רשמית של איש די מבוגר, ממש כמו סר ש. הרמלין (צרת רבים חצי נחמה). אולי כי הילד השלישי שבדרך הוא באמת הסימן הכי ברור לזה שאתה איש ולא בחור או נער או ילד, גם אם תתעקש שבנשמה אתה בן 13.

אתמול, למשל, הלכתי לשחק טניס נגד חבר. ממש ככה: שוכרים מגרש לשלושת רבעי שעה, קצת חימום, קצת מכות העברה, קצת סרבים והופה – לדרך.

ומאחר שלא שיחקתי שנים ואין לי כושר בגרוש, הפסדתי 0:6, 2:6. שזה ממש לא מחמיא, אבל ביחס למצב ההתחלתי זה קודם כל נס שסיימתי שתי מערכות, ושהצלחתי גם לזכות בשתי נקודות. והיי, היו גם הרבה משחקונים שהלכנו לשיוויון, יתרון לו, יתרון לי וכאלה. זה היה ניצחון קל עבורו כמו שזה נשמע, אבל תנו לי הנחות: לא עד כדי כך.

והכי חשוב – היה חיוך גדול על הפנים. וסוף-סוף הגוף שידר שהוא חי. כמה טוב לפעמים לקום מהמחשב. יהיה לזה המשך. בוודאות. בתוך חודש אני עושה לו לפחות שובר שיוויון אחד במשחק. מלה נשיאותית.

ויהיה המשך גם למוזיקה של פעם, מהילדות. בדרך כלל אני מצמיד ענייני כדורסל לענייני מוזיקה לפחות על פי שם השיר, או משהו כזה. הפעם, אין שום הקשר רלוונטי. סתם ככה. יאזו של פעם, משהו קליט שסביר שחלקכם אפילו זוכר, ודווקא לא DON'T GO אלא ONLY YOU. בעצם, אולי יש פה הקשר לטניס ולאחד והיחיד, רוז'ה-שלנו, שנאבק בימים אלה ממש על זכייה חמישית בווימבלדון.

הנה זה פה. תיהנו עם הקול החם של אליסון מוייה והקלידים הקרים של וינס קלארק. אחד השילובים היותר מוזרים, מעניינים ומקסימים שהיו באנגליה בתחילת השמונים.

ואתם יודעים מה, אם כבר יאזו אז עוד קטע אחד מאוד-מאוד מפורסם שלהם. NOBODY'S DIARY. יאללה, שיהיה בנדיבות. ותגידו את האמת, יש עוד קול כמו הקול שלה? והלו וינס על הכרבולת.