סיפורים קצרים לאומה המתחננת לבריזה.

החיים הם כידוע הרבה יותר מכדורסל, ואפילו חיי היומיום השגרתיים לאללה שאני מנהל מבחירה מזמנים חידושונים מדי יום.

הנה קצת משגרת יומו של נשיא, שטרם הוגדר כעבריין מין.

"שלום, מדברת מאיה (או מיטל, או מיכל, לא זוכר), ממפעל הפיס".

שלום גם לך, עניתי, משתדל לשמור על איפוק מתוך אמונה שלמה שלא - זה לא יקרה. היא לא עומדת להודיע לי על זכייה במכונית או במיליון שקל.

"שלום אדוני, לפני כמה וכמה שבועות זכית בכרטיס מנוי לארבע הגרלות חינם".

נכון.

"פג תוקפו של הכרטיס, האם תרצה לחדש אותו?"

לא, תודה. אני מסתפק בכרטיס האחד שיש לי.

"אתה יודע שכרטיס נוסף מגדיל את סיכוייך לזכייה?"

יודע, אבל מספיק לי כרטיס אחד. תודה.

"בסדר, יום טוב".

נכון שהייתי מנומס? מזלה שלא אמרתי לה, שפייייי קיבינימט מפעל הפיס, ושכבר 20 שנה אין לי שום דבר מהם חוץ מ-11 שקל פה ושם.

זה סיפור אחד. עכשיו סיפור שני:

איתי סלע האגדי החליט לפני חודשיים לפרוש מ"חוג מגלי הסודות". האחראי על החוג החזיר לנו את הכסף של החודש האחרון, 140 שקל בצ'ק. אוקיי, הצ'ק הופקד אבל חזר. ועכשיו לך תרדוף אחרי הרוח. לא יודע אם מכירים את הסיפור הזה
- אחד המעוותים – ברגע שצ'ק שהפקדת חוזר, מי שמחוייב בעמלה זה אתה. אתה, כן. או במקרה הזה אני. לחייב נשיא בעמלה? איפה נשמע כדבר הזה.

בקיצור, הלכו עוד 14 שקל.

מה עושים? מתקשרים למספר הטלפון של האיש, שעל גבי הצ'ק. כמובן שהמספר לא קיים. אוקיי, מצלצלים לסניף הבנק שאליו שייך הצ'ק. פייי קיבינימט, אי-אפשר להגיע לסניף הספציפי, כי בנק המזרחי עבר למין מוקד שכל השיחות צריך לעבור דרכו.

השירות זריז דווקא, ודי מהר הפכתי משיחה ממתינה בתור מספר 10, לשיחה ראשונה וענו לי באדיבות. העניין הוא, שמעבירים אותי מהמוקד אל הסניף עצמו, אבל כרגיל בבנקים – אף אחד לא עונה. ניסינו פעמיים, בפעם השנייה כבר באתי מוכן והודעתי חגיגית למוקדן שלא עונים, הזונות. הוא הבטיח להישאר איתי עד שיענו לי. טראח, תוך עשרים שניות התנתקה השיחה ואיתה נעלם גם המוקדם החביב.

תאמינו לי, אם אני שרון ששון או טל בורשטיין, אני לא מתייצב לאימונים של נבחרת, שזו המדינה שלה.

הלאה, עוד אחד.

מאז שפנו אלי מ-"יפעת" ושאלו אותי איפה אני עובד ומה אני עושה, סווגתי כנראה תחת הקטגוריה של כתב ספורט באיזשהו מדריך מפורט של כל אנשי התקשורת בארץ. מאז אותה טעות שעשיתי, שולחים לי מיילים כל מיני יחצ"נים על מרתון זה, ותחרות גלגיליות שם, ומירוץ התבור וטריאתלון זה. הלו, רק כדורסל. רק כדורסל. מתחנן בפניכם. אם יש לכם טניס, גם בסדר. אבל בפעם הבאה שחברה משיקה כאן אופניים חדשים שמתאימים בול למי שרוצה לשפר סיבולת לב-ריאה, פנו ישר למדור הצרכנות בעיתון הקרוב לביתכם. עזבו אותי בשקט.

הלאה, עוד סיפור.

נגה נשארה היום בבית ולא הלכה לקייטנה. אני מתבייש לספר לכם למה זה קרה, ובכל מקרה די ברור שזה קשור לפאשלה שלי. לא משנה מה מי מו כרגע. מה שיותר חשוב, שדווקא הוט הפציצו עם תקלה באזור רמת גן ששיבשה את השידורים בטלוויזיה (ומצידי שישתבשו בבוקר שידורי כל הערוצים, למעט ערוץ הילדים). היא התחילה להשתעמם ופתאום, לא עבר יותר מדי זמן, ואני רואה ילדה בת 5 וחצי מרוחה עם ליפסטיק על הפרצוף ומקוננת שאין לה מה לעשות. לחץ, לא נכחיש זאת. לחץ על כל המגרש. איך בדיוק אפשר להעסיק ילדה ולעדכן את כדורסלע באותו זמן? אי-אפשר.

ואיתי חזר מהקייטנה, דפק על הדלת, עוד ועוד, עוד עוד, אבל בגלל שאני יושב בצד השני של הדירה לא שמעתי. פעמון הדירה מקולקל כבר חודשים. לא לנשיא ולא לרעייתו זה מזיז, אז זה נשאר ככה. נגה דווקא היתה בסלון, קרובה לדלת, אבל אסור לה לפתוח לבד והיא גם לא באה לעדכן אותי שמישהו מאחורי הדלת מגלה מצוקה רצינית. ומה לעשות שהילד לא לקח איתו את הסלולארי לצלצל אלי, כי אמא שלו אמרה לו שלא כדאי שייקח את המכשיר לקייטנה, כי הוא עלול ללכת לאיבוד. נו, צודקת. פתאום הוא מצלצל אלי מהשכנים בטרוניה רועמת, וכועס על שאני לא פותח לו את הדלת. גם הוא צודק.

מזל שאבא שלי התקשר אחר כך וסיפר על הפתעה גדולה ויפה, שאמורה להגיע לנחות כאן בעוד שלושה חודשים.

שלומות לכם, הלכתי לקרוא לנגה איזה סיפור ישן וטוב על "חוד קיפוד" ואחר כך גם על "בלק – הטלה השחור". מומלץ. ואחר כך להכין צהריים. נשיא שמכין צהריים, לא נכחיש זאת, אבל לפחות לא עבריין מין, הלו.