אני מוצא את עצמי מודה שוב בפרהסיה, חצי בגאווה חצי במלמול נבוך, ששום דבר בכדורסל כבר לא מצליח לגרום לי דריכות רבה כל כך כמו משחק בין רוז'ה פדרר, הידוע גם ובעיקר כרוז'ה-שלנו, לבין רפאל נדאל. בטח אם מדובר בגמר גרנד סלאם. היום אחר הצהריים זה קורה שוב. ואין ספק, שמבין כל מכשירי הטלוויזיה במשכני כל הנשיאים בעולם הרחב, שלי תהיה מוכנה ראשונה.

לאתר הזה קוראים כדורסלע ולא טניסלע, למרות שכמו שאתם שמים לב גם זה מסתדר יופי ומתחבר נהדר. לא ברורה לי לגמרי הסיבה, אבל אלה עובדות ואני יכול רק לברר עם עצמי ולנבור עמוק בפנים. בתוך כך, כמו שלימדה אותנו לומר אילנה דיין, ודאי נמצא את התשובות ותדעו גם אתם מהן.

ליגת העל? חרטאבונה-בבונה. לא מעניינת רוב הזמן. גמר ה-NBA? לא טרחתי לקום לאף אחד מהמשחקים. הפועל ירושלים ביול"ב קאפ? היה נחמד. גמר היורוליג? ראיתי ונהניתי, אבל אותו יום היה רגיל לגמרי מבחינתי. גמר הפיינל פור הישראלי? היתה דריכות מסוימת, אבל לא משהו יוצא דופן. הגעתי לערב הזה אדיש יחסית, קצת כבוי אפילו. אולי מתוך הכרת המצב בכדורסל שלנו, שבו אותו מועדון זוכה באליפות כמעט תמיד.

יש משבר עמוק ביחס שלי לכדורסל. ברגשות שלי לענף ולמשחק. בצורך שלי לראות אותו, לעקוב אחריו, להתעניין בו. אני עושה את כל אלה גם היום, אבל שום דבר לא דומה לפעם.

ואולי זו השגרה. כנראה שזו היא. אולי הכדורסל הפך לעבודה והאהבה פחות מורגשת. הוא תמיד היה עבודה, אבל אף פעם לא חשבתי עליו ככה. אף פעם הוא לא היה רק כזה. אולי השחייה התמידית והיומיומית בחומר ממאיסה אותו עלי.

ואולי זו העובדה, פשוט עובדה, שאין בכדורסל שום דבר שקרוב למפגש בין שני אינדיבידואלים מדהימים כל-כך, מרשימים כל-כך, איכותיים כל-כך, כמו פדרר ונדאל. שניים שהם הכי-הכי-הכי טובים בעולם. ראש בראש. אחד מול אחד. עולים למשחק שאין לדעת מתי יסתיים. ובאיזה עוד מקום בעולם, המדורג מספר 2 מוביל על המדורג הראשון 4-8 במשחקים ביניהם?

אוקיי, מפעם לפעם אלה קובי נגד לברון ג'יימס, או שאקיל נגד יאו מינג, או פפאלוקאס נגד דיאמנטידיס. וזה לא יעזור – גם הניסיונות לעשות משחקי ראש בראש בתוך ספורט שהוא קבוצתי, לא ידמו לגמרי למה שקורה כששני עילויים מגיעים לשחק זה נגד זה פנים אל פנים. והעניין הוא, שאני נהנה מאוד גם במשחק בין המדורג מקום 40 למדורג מקום 60. לא רק מהטופ של הטופ.

מדי פעם אני זורק פה איזה אייטם טניס. לא בטוח, לא יודע וגם לא מברר, מי מאוהדי הכדורסל שנכנסים לכאן קוראים את האייטמים האלה, ברגע שהם נתקלים לפתע צילום של ונוס וויליאמס או בזה של רוז'ה-שלנו.

אני יכול לראות טניס שעות. ברור שגם הזמנים הנוחים עושים הבדל לעומת ה-NBA, הטופ העולמי של הכדורסל, שמשודר באמצע הלילה ומקשה על כל העניין. אבל אני מרגיש שיש בטניס משהו אחר, משהו שאין בכדורסל. או, לפחות, אין מבחינתי. אולי משהו שהיה פעם והלך. כרגע הוא איננו.

בטניס אני עדיין תלמיד של המשחק. בכדורסל, בצניעות רבה, אני חושב שכבר ראיתי הכל. בטניס יש עוד חוקים ותקנות שאני לומד להכיר. לא ידעתי, למשל, שמחליפים כדורים במהלך משחק בנקודות מסוימות ומוסכמות. יש כל מיני מושגים מקצועיים, שעל חלקם לא שמעתי. בכדורסל שום דבר לא יכול לחדש לי או להפתיע אותי. גם אלי-הופים למיניהם כבר פחות מרגשים אותי מהעברה מדויקת של נדאל או פדרר על הסנטימטר מצד לצד, תחת לחץ ונגד כל הסיכויים.

יש המון קלאסה בעניין הזה של גמר גרנד סלאם. יש שם הכל. איפוק, סערת רגשות, לחץ, מתח, טעויות מביכות, התעלות, מקצועיות, עוצמה, דיוק, ריכוז וחוסר ריכוז ועוד כל מיני כאלה. גם בכדורסל יש, אבל בטניס זה בולט יותר.

נכון שאני לא רואה בדמיוני כדורסלן יורד לטיימאאוט ומתחיל ללעוס בננה. זה נראה קצת מגוחך. אבל אני יודע, שבסוף משחקי יורוליג, כשבוחרים את השחקן המצטיין בנוקיה והוא מקבל איזה מכשיר טלוויזיה או משהו ומקיים ראיון קצר, אני כבר מזמן רץ למכונית כדי לברוח מהפקקים. את מי מעניין מה אומר ביינום אחרי ניצחון ב-6 הפרש על ציבונה, אפילו שזה ההיי-לייט של הכדורסל המקומי?

בטניס, לעומת זאת, איכשהו אני עם דמעות בעיניים בכל פעם שהמנצח והמפסיד נושאים את דברם בסיום אחרי מאבק של שעות על המגרש. התודות, ההוקרה, ההתרגשות, הדמעות בעיניים שלהם, הגרון החנוק. זה פשוט משהו מדבק. מה לי ולונוס וויליאמס? שום כלום, באמת, חוץ מזה שגם היא נגה. ממש כמו שלי.

ואתמול, ברגע שבו היא החלה לנגב את הדמעות, עשיתי בדיוק את אותה פעולה. אין ברירה. זה בא מעצמו. ואז גם נזכרתי בבכי של מאירק'ה טפ-הירו אחרי שיצא בחמש עבירות בגמר הפיינל פור. סוף-סוף הצלחתי להתרגש ממשהו בכדורסל אחרי הרבה זמן.

בטניס ההתרגשות שם עוד לפני שהכדור הראשון יוצא לדרך. לראות את פדרר מול נדאל, או את ונוס וויליאמס זוכה בעוד אליפות ווימבלדון, מפעיל את הבלוטות מעצמן. יש חשק, יש דריכות, יש ציפייה. כמה הוד והדר יש במשחק הזה. מדהים. אני לומד לגלות את זה בכל פעם מחדש, ומרגיש שעוד נתח ועוד סנטימטר מהשטחים שאני מקצה בראש לאהדת ספורט עוברים מכדורסל לטניס.

כדורסלע? לא מצטער לרגע.

טניסלע? עדיין לא מאוחר. אולי עוד יבוא, אתר-אח. לא רעיון רע.

נשקול. ואם נחיה אז גם נראה.

היום אחר הצהריים זה קורה. הגמר. ולפיכך, נסיים בקריאת קרב אמיתית, מלאת כוונה ומייחלת לטוב מעומקו של הלב: היידה רוז'ה-שלנו, היידה, היידה, היידה! איתך במאבקך הצודק לזכייה בתואר חמישי ברציפות בווימבלדון, לעיני אחד מגדולי הדור הקודם, ביורן בורג המופתי שזכה בחמש רצופות אי-שם בשנות השמונים, עת נטעו זרעי הטניס הראשונים במוחו של הילד המתעתד לחלוש על נשיאות הסיפרה.

מומלץ ביותר, ואף מומלץ עד מאוד. תיהנו.