אם לסגור זמנית את העניין הזה של הטניס, אני יכול לומר שיצאתי מותש. יום ארוך מאוד של טניס היה אתמול ובו כיליתי את עיניי שעות מול הטלוויזיה במרדף אחרי הכדור הקטן, אבל כמעט שלא קיטרתי וזה סוג של הישג. קדם לאירוע הזה לילה קצר ומאוס בן ארבע שעות שינה בלבד, ומיד בעקבותיו באה שעה של משחק נגד שלומי במגרש הקבוע שלנו לאחרונה מדי ראשון בערב. כמובן שהפסדתי. הייתי גמור. וחוץ מזה, אין לי רגליים וברכיים לטניס. אין לי ברכיים בכלל, למען האמת.
גם בלי להיות שם במגרש של ווימבלדון, המשחק הזה סוחט נפשית אפילו על הכורסה. הוא ארוך, הוא מתוח, הוא שואב אותך פנימה בכל אלמנט אם אתה מוכן להתחייב ולהתמסר לו. הוא ברמה הכי גבוהה. ולפעמים, דווקא שם, ברמה הזו, מגלים גם טעויות של מתחילים. דברים שמתאימים לי ולא לנדאל או לפדרר.
לראות ספורטאי נשכב על המשטח ברגע הניצחון נראה קצת כמו הגזמה. סוג של: 'מה, מה הוא נשכב על הרצפה הפדרר הזה, כאילו שלא ידענו שהוא ינצח'. אבל זה לא ככה, זה ממש לא ככה. מי שראה את המשחק אתמול יודע, שהיה חסר לנדאל מעט מאוד כדי לנצח ולפדרר כלום-ממש כדי להפסיד. הפערים נמחקים. נדאל כבר קרוב מאוד-מאוד.
כך או אחרת, אחרת או כך, רק כשמגיעים למגרש עצמו ומכירים מקרוב את המידות, את סוגי החבטות, את הקושי שבריצה לרשת או בהגעה לכל כדור שמוטס במדויק לאורך הקו – מעריכים יותר את הביצועים. כרגע אני בכלל לוקה מאוד ברמת הכושר הגופני, אבל אנחנו כבר מגיעים ליותר ויותר נקודות שהולכות עד לשוויון וליתרון לאחד הצדדים, והספקתי גם לפתח כמה צ'אקות יפות. לא, לא משלוש. מהקו האחורי.
לחזור לטלוויזיה - היה קשה, מורט עצבים ותענוג של גמר. מחכה כבר לעוד אחד. ובינתיים, בא אלעד זאבי ושחרר לנו בלעדית כמה פרטים מאחורי הקלעים של ווימבלדון. הנה זה בא:
אחרי ההפסד בגמר ווימבלדון לרוז'ה פדרר, נתן רפאל נדאל את אחד הראיונות ההזויים ביותר בהיסטוריה של התחרות לכתב שבדי מזדמן בחדר-ההלבשה. להלן התמליל המלא:
אז מה, נדאל, אמנם נתת משחק הרואי, אך שוב פישלת על הדשא של האנגלים. את מי אתה מאשים? האם היה זה האקלים?
"האקלים אכן היה מחורבן, אך לא כמו המארגנים. יש לי בטן מלאה על הכסילים. כשאפתח את פי, יזרמו כמים מספר פנינים, שלאוזניהם המסואבות וודאי לא יהיו נעימים. ובקשה לי אליך, מראיין מקסים: אל תנסה למשוך אותי בלשוני. שהרי אני ג'נטלמן, ואנחנו, כידוע, לא מגלים".
ובכל זאת, נדאל? הרי אין זה סוד שאתה והאנגלים לא בדיוק מסתדרים.
"הם גראנדה פוטה, האנגלים, וטורניר זה הוכיח זאת לכל המפקפקים. לכל אורך הטורניר הם התנכלו לי, שהרי רק מזימות הם חורשים. לא נולדתי אתמול, לא עשו אותי באצבע, והכי חשוב - אינני תמים. הם מרחו לי משחק אחד על-פני שלושה ימים, ואם זה לא מספיק, כמעט וחיסלוני במגרש אותו בחיבה הם מכנים 'בית-קברות למדורגים', שם נסחטתי עד כלות הקיצים. פלא שלגמר הגיעו סחוסי ברכי שחוקים? אין להם בושה, לחצופים. שייחנקו עם הפיש-אנד-צ'יפס שלהם, אותו כל יום הם טוחנים כמו חזירים. אמן וייתקע להם בגרון, ויזדקקו לניתוח מעקפים. או לפחות לחוקן מרשים".
מילים קשות דיברת על האנגלים. אתה שוקל צעדים נוספים מלבד קללות וברבורים?
"מצחיק ששאלת, נורדי תמים. ישנה עצומה שמתגבשת, ממש באלו הימים, הקוראת לכל הטניסאים – גדולים כקטנים, לבנים כשחורים – להחרים את הטורניר ממחר ועד לקץ החיים. העצומה מתעצמת, ועליה כולם חותמים: אפילו דווידנקו המשמים. וכן, העצומה כוללת גם את הנשים, לרבות שראפובה הקולנית, שכבר כל העולם יודע כיצד היא נשמעת בין הסדינים".
בסדר, אני חושב שהבנו את כוונתך. ומה לגבי האלוף פדרר והישגו המדהים?
"רוז'ה הוא תותח, לזאת כל בר-דעת יסכים. נתתי את כולי וזה לא הספיק – לא אכחיש שהוא ברנש מרשים. עם זאת, בחימר, אני מזכיר, עדיין אין לי מתחרים. אין לי ספק כי יבואו ימים, שכלל וכלל אינם רחוקים, בהם אנצח אותו גם על דשאים ירוקים. כיצד אעשה זאת? זה ברור – בעזרת שריריי המפומפמים".
אתה נשמע מאוד בטוח בעצמך. אתה באמת חושב שתוכל לעמוד מאחוריי הדברים? לגבותם במעשים?
"בוודאי, יא מלעון, איזו מן שאלה של מתרוממים. הגד-נא, חולצתך: היא באה גם בצבעים של גברים?"
מדוע אתה מקניט אותי סתם כך ללא רחמים?
"וכי מה חשבת? שלכינוי כמו נאדאל-המנוול סתם כך זוכים?..."
