רבותי (וגבירותי, אני יודע שגם אתן כאן), מדובר בימים היסטוריים. החל מאתמול איתי סלע הוא ילד ממושקף. ידענו שזה יבוא. לא הופתענו. אך טבעי, אם להשתמש בביטוי נדוש, שכך יהיה. אבא שלו משקפופר כבד (פשששש, זו מלה בעברית? הוורד לא מסמן אותה) מכתה ב', ולא רואה ממטר. גם אימא שלו נעזרת במשקפיים.

יש היום יותר ילדים שחובשים משקפיים. לא נשמע לי טוב החובשים הזה, אז מעכשיו והלאה זה יהיה רק ילדים עם משקפיים, אוקיי?

מחדש: יש היום יותר ילדים עם משקפיים מאשר פעם, או ככה לפחות נדמה לי, על שאף שאינני אביב לביא. קצת יותר קל היום להיות ילד ממושקף. החברה מקבלת את זה בפתיחות מוחלטת, אבל פעם, כשהייתי בן 7, והתברר שאני צריך משקפיים כדי לראות טוב יותר, זה היה כמעט סוף העולם.

בעיניים של ילד, ובמיוחד ילד שמצטיין בספורט ומשמש סוג של גיבור קטן ביו חבריו, זו התמוטטות וקריסה. חשש למעמדו, חשש לתדמיתו, חשש לעתידו. משקפיים הם קצת כמו סמל והוכחה לכך שאתם פגום, שיש בך ליקוי. ככה הרגשתי אז. אני לא חושב שההרגשה הזו השתנתה בהרבה עם השנים אצל ילדים מסוימים. תלוי בגישה, תלוי גם בהורים ועד כמה הם יושבים עליך כדי שתבין שמדובר בסך הכל בחתיכת פלסטיק עם זכוכית. או פלסטיק עם פלסטיק, ברוח הימים של היום.

אני זוכר את זה כאילו הדברים קרו אתמול. המורה להתעמלות (גם היום קוראים לזה מורה להתעמלות, או שזה מורה לספורט?) היה הגיבור שלי. היה בי פחד נורא שהוא יראה אותי פתאום עם משקפיים. כאילו לא יאהב אותי יותר, לא יאמר שאני הספורטאי הכי טוב. כאילו יתייחס אלי אחרת, או גרוע מזה – לא יתייחס אלי בכלל. יראה בי מוצר פגום ויקרב אליו ילדים אחרים, חדשים, כאלה שמסתובבים בלי הוכחה לכך שהם לקויים.

שנתיים הסתרתי את זה מהמורה. לכל שיעור התעמלות (ספורט) התייצבתי בלי משקפיים. בכל פעם שמישהו דפק על דלת הכתה בזמן שיעור, ולא משנה אם זה עברית או חשבון או תנ"ך, מיהרתי להסיר את המשקפיים ולהחזיק בהם מתחת לשולחן, שמא זה יהיה הגיבור האישי שלי. בכל פעם נשמתי לרווחה כשזו היתה מזכירת בית הספר, המורה המחליפה או אפילו המנהלת. העיקר לא המורה להתעמלות.

יום אחד, אחרי שנתיים, כנראה שנרדמתי בשמירה. דפיקה קצרה על הדלת, והיא נפתחת. בפתח הכתה המורה להתעמלות, שמודיע מה שמודיע. מי זוכר. לא הספקתי, פשוט לא הספקתי. המשקפיים נותרו על הפנים. הוא ראה אותי, או לפחות נדמה לי שראה אותי. ולא אמר כלום.

לא ידעתי איך לפרש את זה. הרגשתי גמור. ילד בכתה ד' שכולם כבר ידעו שהוא משקפופר חוץ מהמורה להתעמלות, הגיבור הפרטי. עכשיו גם הוא יודע. הייתי גמור. עברו בי תחושות של חוסר ביטחון טוטאלי. מעכשיו כבר לא היה טעם להחביא או להסתתר. התחלתי להופיע לשיעורי הספורט עם המשקפיים על הפנים. לא בגאווה, אבל מחוסר ברירה. והחיים נמשכו. יא אולוהים, זה היה לפני שלושים שנה. זוכר כל רגע.

אחד המשפטים הראשונים של איתי הממושקף, שחולם להיות כדורסלן (וגם זה, איך לומר, אך טבעי), היה: "אוףףף, משקפיים זה לא טוב לכדורסל. אני לא מכיר שחקני כדורסל עם משקפיים".

הילד חושב על העתיד ורוצה להצליח. המשקפיים נראים כרגע כמו מכשול, אבל מה לעשות שאין ברירה. איתם רואים הרבה יותר טוב. גם הוא יודע שלא לנצח הוא יוכל להסתובב כשהוא ממצמץ לכל עבר ומשתדל לראות טלוויזיה בלעדיהם - כדי להוכיח לכולם שהוא מסתדר. זה פשוט לא יעבוד.

אני לא יושב על איתי חזק במיוחד כדי להיות כדורסלן (חוץ מהפעמים שאני כן), אבל העיסוק המתמיד בכדורסל בבית מושך אותו. הכתיבה על זה, הצפייה בזה, הדיבור על זה. הוא נמשך אוטומטית. הוא ילד גבוה מאוד, גבוה באופן חריג, ויהיה עוד הרבה יותר גבוה. הכדורסל יתלבש עליו גם אם לא ממש ירצה. והוא רוצה. ואם ככה, בכלל אין בעיה. מאחת ועוד מאחת יוצא בינגו.

אז חשבתי לגבש כאן איזו רשימה של שחקני כדורסל שמסתובבים ביומיום עם משקפיים, ועל המגרש מתאמנים ומשחקים עם עדשות מגע. וכמה שאמצא יותר כאלה ככה יהיה לי יותר קל להרגיע אותו בעניין הזה ספציפית, ולתרום לביטחון בעצמי שלו באופן כללי. תעזרו לי קצת עם מיילים אם פספסתי מישהו, אה?

מתן נאור עולה לי בזכרון וגם אפיק נסים. אני חושב שגם איציק אוחנון הוא משקפופר מחוץ למגרש. אני זוכר בוודאות את צמד האלילים המופתיים דייויד ת'רדקיל ודייויד הנדרסון מסתובבים לפעמים עם משקפיים מחוץ למגרש, אבל השמות שלהם לא יאמרו לו כלום. אני מתמקד בשחקנים מההווה.

לדעתי, ואם אני לא טועה, גם דריק שארפ עם משקפיים, לא?

אז יש לנו כבר ארבעה. תנו לי עזרה בוויקסייד, בחייכם. המייל הנשיאותי מחכה לכם בלינק 'דבר אלי יפה'. בטוח שישנם עוד הרבה, אני פשוט לא זוכר כרגע.

ואיך אמר היונה ההנפלדית בנאום הפרישה שלו: "אז תודה".