רוברטו דואניאס, שבעונה האחרונה עוד שיחק בבדאלונה וגם נתן כמה דקות נגד מכבי ת"א בארץ, הודיע על פרישה לפני כמה ימים.

זה שרק עכשיו אני מתפנה אליו לא אומר שהוא לא חשוב או שאני מזלזל בו. זה רק לוח הזמנים הזה, המתעתע, שדופק כל חלקה טובה של נוחות, נינוחות ונוחיות – המוטו הקלאסי להישען עליו ביומיום. משתדל, בכל אופן.

יש כאלה שאומרים שהוא מעולם לא שיחק, אבל בואו לא נהיה קשים מדי עם האיש המיוחד הזה. נראה אתכם מתנועעים על המגרש בגדלים ובמאסות שלו. תראו כמה קטן דיוואץ' לידו.

יש עכשיו טרנד של להיפרד בגדול משחקנים שעשו משהו וחצי בקריירה שלהם. לא מזמן עשו חגיגה גדולה בצרפת לג'ים בילבה שפרש. הוא הזמין את כל השחקנים הבולטים ששיחק לצידם לאורך כל השנים, היה שם משחק של אלה נגד אלה ובסופו של דבר ככה בדיוק צריך לסיים קריירה.

לא כמו, למשל, יואב ספר, שיום אחד בהיר נעלם לגמרי וזהו. בלי הודעה, בלי מסיבת עיתונאים, בלי איזה לאסט גודביי לקהל. מה זה? עכשיו גם דואניאס עושה. הנה הוא, עם פוצ'קה ונבארו.

דואניאס שיחק כדורסל 12 עונות ברמות הגבוהות, עשר מהן בברצלונה. היו לו 6 אליפויות בספרד, שני גביעים, אליפות יורוליג עם ברצלונה (חלק מהקבוצה עם שאראס, בודירוגה, פוצ'קה ופשיץ'), וגם אליפות קוראץ'. את עיקר הפרסום והשנים הטובות עשה בברצלונה, ומשם התגלגל לג'ירונה ועשה גם כמה חודשים אחרונים עם בדאלונה. שלא לדבר על תארים והופעות בנבחרת ספרד, השתתפות באליפויות אירופה, אליפויות עולם וטורנירים אולימפים. האיש הזה ראוי להרבה יתר מאשר שתי שורות, אפילו אם מדובר 'רק' בעיתון ישראלי או משהו.

הוא בן 32, ולפחות את זה אנחנו יודעים. על הגובה שלו אפשר להתווכח, כבר היינו בכל הגרסאות. אומרים שזה 2.18, מי יודע. בחירת דראפט של שיקאגו בולס בסוף הסיבוב השני לפני עשור, שמעולם לא מומשה.

תמיד אזכור אותו מתוך צילום שהתגלגל לידיי פעם, בו הוא מנסה לקחת ריבאונד התקפה מעל טאנוקה בירד, טנק קטן בפני עצמו, במשחק בין ברצלונה לוולנסיה.
בירד סגר אותו לריבאונד כל כך חזק, שלדואניאס נשאר רק להסתכל על הכדור באחד המבטים הלא מובנים שלו, אבל הבדלי הגובה והרוחב היו כל כך בולטים גם כאן, שלא נשאר אלא להתפעל שוב ושוב מהמימדים המפלצתיים של דואניאס.

ולא סתם אני משתמש במונח מפלצתי. לאורך הקריירה, ובשל-פרצופו-הלא-הכי-נעים-להיתקל-בו-בלילה, הושווה דואניאס לפרנקנשטיין. הנה צילום, יא אולוהים.

לא אתחיל להיכנס לקריירה שלו לעומק ולרוחב, אבל אף פעם לא שמעתי שום מלה רעה עליו או ממנו. לא נתקלתי בידיעות המוכרות, שמדווחות על כל שחקן NBA שני שהחזיק נשק ללא רישיון, או הכה את אשתו, או תקף קבצן ברחוב, או עשה ילדים לנשים שונות ונעלם, או התכחש למעשיו.

בסך הכל, דואניאס עשה רושם של בחור שקט כל השנים האלה. הוא התגלה בגיל מאוחר על ידי אאיטו באיזו תחנת אוטובוס, מספרות האגדות, ולמרות שגר באזור מדריד ושיחק בקבוצות קטנות נשאב לברצלונה. עניין של גורל.

צריך לכבד אותו על שלא נעלם בין ארבעה קירות והסתגר מתוך דיכאון, או בושה או חוסר ביטחון עצמי בגלל המראה החיצוני שלו. הוא בחר באופציה השנייה, הלך ונעשה ספורטאי תחרותי במה שבגיל 15 או 16 נראה כמעט חסר סיכוי.

בקיצור, יש לו חגיגה בהשתתפות נשיא הליגה הספרדית והרבה חברים טובים מפעם: זוראן סאביץ', נאצ'ו רודריגז, אלאן דיגבה, רודריגו דה לה פואנטה, מנאל בוש (פששש, כמה זמן לא שמעתי את השם הזה), צ'אבי פרננדז, ג'ורדי ויאקמפה, קיקה אנדראו, רודריגו דה לה פואנטה ועוד כמה חברים – כולם יהיו שם לכבודו.

ככה צריך להיפרד.

הוא לא ייכנס לחיל התותחנים, אמנם, וגם לא יהפוך לאגדה מהלכת כאן בכדורסלע. אני גם לא אשקר ואגיד שהוא יחסר לי באופן מיוחד. אבל הוא היה שם הרבה שנים, חלק מהנוף, לפעמים גם בלתי עציר מתחת לסלים, כל עוד היה לו אוויר ושמר על עצמו נקי מעבירות. בתחומו ומסוגו, הוא יהיה סוג של אגדה בכדורסל האירופי. פעם עוד יעשו עליו סרט תיעודי או משהו.

לפיכך, ובעקבות כך, ובעיקר על סמך זאת, חשבתי שאת המינימום הזה של תקתוק על המקלדת לכמה דקות אני חייב לעשות למענו, למעני וגם למענכם. וואלה, עד כדי כך. לא מעלימים שחקן של 12 עונות, במיוחד שם מוכר בכדורסל האירופי, ובטח מין פריק של הטבע כמו רוברטו דואניאס, סתם ככה בלי להתייחס.