ימי הקיץ הרותחים מביאים עימם תובנות הזויות. למה הכוונה? הנה אחת רנדומאלית שקפצה לה סתם כך משום מקום: כבר לא עושים שירים כמו פעם, וכבר לא עושים שחקנים כמו פעם. בומבסטי, הא?

(דבר יו"ר הדירקטוריון: נשמע בומבסטי, כן, אבל תגיד רגע משהו אחר: למה הוורד מסמן תמיד את המלה תובנות באדום. יש מלה כזו או אין? תמהתי על כך ממושכות ונואשות וטרם הבינותי זאת. המשך נא, בחור צעיר).

אנסה להסביר: היום המוזיקה השתנתה. הטקסטים של השירים הפכו לסתמיים וצפויים, וזאת בניגוד לעבר, אז כל טקסט היה וואחאד-אחושילינג טקסט, שבדרך-כלל גם רווי במילים חגיגיות ומקושטות עד בלי די. כמו במוסיקה, גם בכדורסל העסק השתנה: ה-"רול-פליירס" (שחקנים בעלי תפקיד מוגדר וספציפי) זה דור הולך ונעלם בכדורסל, וגם אם עדיין ניתן לאתר פה ושם איזה שואב עצים וחוטב מים, הוא לא נחשב לשחקן משמעותי ברוטציה.

היום כמעט כל חמישייה של קבוצה המכבדת את עצמה, מורכבת מחמישה שחקנים שיכולים לקחת את הכדור וליצור איתו משהו בכוחות עצמם. שחקנים בכירים הם כיום "אול-אראונד פליירס" (פלאיירים רב-שימושיים), שיכולים לכדרר, למסור, לקלוע ולקחת ריבאונדים. תותחים אחד-אחד, בקיצור.

מה שהקפיץ אצלי את התובנה הביזארית הזו היה השיר "אהבת פועלי הבניין" האגדי של שלישיית גשר הירקון, שהתנגן אצלי בפעם המי-יודע-כמה בווינדוס מדיה-פלייר (בעצמו סוג של רול-פלייר שהפך לאול-אראונד פלייר, שהרי גם הוא שודרג עם הזמן וכיום הוא כבר מנגן סרטים, קליפים ותמונות).

בכל מקרה, הטקסט של השיר הזה הוא כל-כך קולח, מקסים וחביב עד שקשה שלא להצטער על כך שהפסיקו לייצר כאלה יצירות פלאיות. במקום חרוזים כגון "את אולי קטנה אבל כתפינו איתנה", אנו נאלצים להתמודד עם כל מיני יצירות מוזרות שטומנות בחובן חרוזים ספק אניגמאטיים ספק מטופשים כדוגמת "אם תרצי אחזור, לבן בחלום שחור" (ויסלחו לי מעריצי "איפה הילד", אבל וואט דה פאק?).

בכל מקרה – הייתי בפועלי הבניין. כמו בשיר, גם בכדורסל יש פועלי בניין, אם כי כיום הרבה פחות מבעבר. בתור ילד שצרך לא מעט כדורסל אירופי בשנות ה-90 אני זוכר שכמעט לכל קבוצה היה לפחות שחקן אחד בחמישייה שהיה נחות באופן בולט משאר חבריו בכל הנוגע לצד ההתקפי, והוא זה שעשה בעצם את כל העבודה השחורה ועבד בשביל הכוכבים: שמר על הקנון של היריבה, נלחם, שרט, מירפק וקפץ לכדורים חוזרים. אהה, וגם דפק חסימות כאילו אין מחר (מאפיין בולט שזכור לי).

בדרך-כלל היה מדובר בפורוורד מוצק וחסון במיוחד, והסטטיסטיקה עימה סיים את המשחק הייתה משהו בסביבות ה-7 נקודות, 8 ריבאונדים ו-4 עבירות. להיות קונקרטי? סוג של ג'ים בילבה, ביל וונינגטון בבולוניה של תחילת התשעים ואחר כך גם בשיקאגו בולס, או פי.ג'יי בראון כמעט בכל קבוצה בה שיחק ב-NBA.

כיום, כאמור, כבר אין כמעט פועלי בניין, לא במוזיקה ולא בכדורסל. כמו ברדיו כך גם בקבוצות: פה ושם עדיין שומעים (בעיקר בימי שישי בצהריים ברשת גימל) ורואים אותם על המגרשים בשעת הדחק, כשהם עולים מהספסל. אבל בגדול – מדובר בדור הולך ונעלם. ככה זה, אני מניח. זמנים משתנים. אומרים ש"עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן". אז מה נעשה? אולי שמישהו ירים את הכפפה ויילד כבר את המניאק הזה?

(דבר יו"ר הדירקטוריון: בהזדמנות זו נביא כאן את מלות השיר של גשר הירקון שהוזכר בטקסט. יעני, אם כבר אז כבר. המתחיל במצווה אומרים לו: חמור. ובכל זאת, נוע ינוע אף על פי כן).

יום יום כשאת עוברת כאן בתשע
אנו לך שורקים מן הסולם
ותאמיני לנו - זהו פשע
שאת לא עוצרת מעולם
כשאת לובשת את השמלה האדומה
אז בבנין לפתע צומחת עוד קומה
ולו ידעו הפיגומים לשיר
כי אז שמעו אותם בכל העיר.

את אולי קטנה
אבל כתפנו איתנה,
וכל חיוך שלך אצלנו חג
יש לך פה עניין עם פועלי בנין
שאוהבים אותך עד ראש הגג.

את משגעת פה את כל הנוער
את יפה בכל התסרוקות
כשאת עוברת בעקב גבוה
את שווה סימפוניה של שריקות
כשמביטים למטה מגובה המנוף
זו את שמקשטת בשבילנו את הנוף
אמרי מלה ונטפס איש-איש
מן הקומה העשירית לכביש

את אולי קטנה...

אם גם היום תפני אלינו עורף
אנו נדבר עם הקבלן
ונישבע לו שעד סוף החורף
לא נוכל לגמור את הבניין
אך אם תעיפי הנה מבט אחד קצר
מיד תראי שאנו גומרים אותו מחר
ומן הגג הבנאים שלך
בלב אוהב ישליכו פרח לך.

את אולי קטנה...

(חזק מאוד, לא נכחיש זאת. כתבה והלחינה נעמי שמר ז"ל).