ישבתי אתמול לראות חדשות הספורט כמנהגי (כמעט) מדי יום. הופה, מירי נבו ושרון פרי ביחד? סוג של סקופון נאה למראה, באלה המלים ממש. ממתי הן עושות את זה יחד? זאת אומרת, טוב, נו, הסתבכתי. שיישאר ככה.

מכל מה שהיה להן להגיש שם, כולל הניפוי של אור איתן ומושון יעקוסי והתאונה של הלברדור ההוא עם אחד מרוכבי האופניים בטור דה פראנס (לך תזהה אותם אלה, כולם עם קסדות על הפרצוף), הידיעה שהכי עניינה אותי היתה ההחלטה שלקחה אמלי מורזמו. מהטניס, נו, מה אתם משחקים אותה לא זוכרים.

מורזמו וצרפת הפסידו השבוע מול איטליה בחצי גמר גביע הפדרציה. לא מזמן היא הודחה בשלב מוקדם יחסית בווימבלדון ולא הצליחה להגן על התואר שלה. כבר אז, באנגליה, היא הודתה שמשהו במשחק שלה לא עובד תקופה ארוכה ושהיא צריכה לבדוק את זה טוב-טוב ולראות מה עושים.

ואחר כך - כבר סיפרתי לכם - באה ההדחה נגד איטליה.

ועכשיו? מה היא עושה עכשיו?

מפציצה (למקורביה, אגב, ולא באופן רשמי, מה שמלמד שגם לטניסאיות יש מקורבים ויצר הלם מוחלט בקרב שחקני ענף הביפ אצלנו): "אני לא יכולה לראות יותר טניס".

ומישהו מדליף החוצה, ש"מורזמו לא תחזור לפני 2008 ולמעשה זמן שובה אינו ידוע כרגע".

מעניין.

קודם כל, הופתעתי מאוד כחובב טניס נשים מושבע. היה ברור, כמו שמורזמו אמרה בעצמה, שצריך לעשות עם זה משהו. ובכל זאת, פתאום זה בא בבום. והרי מורזמו היא כמו, נניח, המאנו ג'ינובילי של טניס הנשים מבחינת המעמד, הוותק, הדומיננטיות והתותחיות. נחושה, סוערת כזו.

שנית, הבנתי די מהר שזה הסקופון המהדהד של הערב. לפחות מבחינתי. וכמו שאומר גל אוחובסקי בתכנית ההיא של סוף השבוע: "הערב התחיל".

ואז עלו בי מחשבות קנאה, תוגה והרהורים מרובים עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ.

איך זה שהמלעונה הזו עושה לעצמה דין כל כך קיצוני, לוקחת החלטה כזו ושמה קצוץ על כולם? למה אני לא יכול גם?

בהמשך באו הזיכרונות. הרי גם דורון שפר סיפר אז שהלב אמר לו לפרוש, קם והלך. ומה איתי, גם הלב שלי אומר לי לפרוש לפעמים, להפסיק להיצמד לאירועים, לשכוח מהכדורסל, לשכוח מהמחשב, להיעלם ליום שלם מבוקר ועד הלילה ולחזור עם חיוך מסתורי על הפנים, מבלי להסגיר ולו בחצי משפט איפה הייתי ומה עשיתי. שלא לדבר על שבוע שלם כזה, או חודש שלם. אולי אפילו חצי שנה.

אוקיי, אולי לא בנחישות כזו מוחלטת הוא אומר לי, הלב. אבל בכל זאת, מפעם לפעם הוא נותן לי איזה איתות קל בדמות צביטה פה והתכווצות שם.

ואתם מבינים, ההיא – היא לא יכולה לראות יותר טניס.

סססססססס-אמ-אמא שלה. ואני, אני יכול לראות מקלדת? אני יכול לעבוד בדבר הזה עד סוף חיי מבלי אפשרות לקום ולעזוב עד למועד רחוק
שיבוא לי?

איך בדיוק אני יכול? ומי ישלם (את הארנונה, המשכנתא, הסופרמרקט, החשמל, הטלפון, הסלולאריים, ספק האינטרנט, הגז, המים, הבגדים, הקולנוע, המסעדות, הדלק וכל השאר - שרק לחשוב עליהם עושה מהפרצוף אפור וחמוץ)? ומי יטפל בילדים ובתינוק שבדרך? ומי ישמש בעל מסור לאשת הנשיא?

מי, מורזמו תהיה? המלעונה הזו, שעושה מה שבא לה בדיוק ברגע שמתחשק לה?

בקיצור, אם יש לך הרבה כסף בבנק, אתה יכול גם להיעלם באמצע החיים לחצי שנה, שנה, לנסוע לאוהיו ולאכול גלידה, או לטוס לאוסלו ולעשות שלום, או לשבת על הנילוס ולדבר עם תנין במצרית. נכון שהם עובדים קשה החבר'ה האלה, אבל איזה לוקסוס יש להם, יא אולוהים. פשוט לא יאומן.

קחי אותי מורזמו, מה 'כפת לך? מבטיח לא לדבר אף מלה על טניס. אולי רק על רוז'ה-שלנו, לפעמים. בכל זאת, מעניין אותי לשמוע מה דעתך על אלילנו הנשגב.

בלי פלאפונים, בלי מחשב, בלי לחשוב פעמיים.

יאללה, לאן נוסעים?