בימים שבהם ניהלו עופרה חזה וירדנה ארזי דו-קרב מעריצות אימתני וחסר תקדים (האמת, אולי היה דבר כזה פעם בין יפה ירקוני לשושנה דמארי, מה אני יודע), הייתי בצד של חזה. לא הייתי מעריצה, גם לא ממש מעריץ. לא הלכתי להופעות, לא הנעתי נרות דולקים מצד לצד ולא שנאתי את ארזי. להיפך, גם ירדנה היתה לגמרי-לגמרי בסדר ופעם אפרים שמיר אפילו כתב עליה שיר עם טקסט פשוט ומדהים שגם אליו עוד נגיע מתישהו בטח. אבל לעופרה חזה היה קול של פעם בחיים. ונכבשתי לגמרי.
וכשהיא מתה (ולמרות שהדגישו בפני לאחרונה שלגבי יהודים צריך לומר נפטרה, אבל בשבילי היא מתה), נכבשתי אפילו יותר.
מאז, אם אני רוצה או לא רוצה, בכל פעם שיוצא לי לשמוע שיר שלה או לראות את הפנים שלה בתוכנית כלשהי, העיניים מתמלאות דמעות. זה לא קורה עם אף זמר או זמרת אחרים, הלחלוחית הזו. לא ביטלס, לא אלוויס פרסלי, לא ג'ים מוריסון, לא אף אחד מאלה שכבר מזמן לא פה. על עופרה חזה גדלתי, האחרים סתם אגדות מרחוק. והיא היתה קסומה ונדירה כמו רוח נעימה באמצע יולי המחורבן. והסוף שלה היה טראגי להחריד.
ויש לה המון שירים שנוגעים. בדרך כלל אני בוחר לאו דווקא באחד השירים הכי פופולאריים ומעדיף פינה צדדית להתנחל בה. אבל נדמה לי, כמו שאומר אביב לביא המנוסח היטב, ש-"לאורך הים" הפך פחות או יותר להמנון הלא רשמי של אוהבי עופרה חזה ז"ל. לשיר ולהצטמרר מקור בבוקרו של עוד יום רטוב, ולא מגשם.
תגיד לי איך לעצור את הדמעות
תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות
תגיד לי למה אין אמת רק הזיות
אז למה לנסות ולהמשיך עכשיו לבכות
לאורך הים
אין גלים יש עולם
שנשבר לרסיסים על המזח
תגיד לי איך לעצור את הדמעות
תגיד לי איפה יש עולם אחר לחיות
כשאנשים רצים אל תופת כמו אל ים
אני ארוץ אל תוך האש אם יחזור משם
לאורך הים
אין גלים יש עולם
שנשבר לרסיסים על המזח
תגיד לי איך עם המוות אתה חי
מסתיר הדמעות בכל לילה, תגיד לי עד מתי
האש שקוראת לי לא נמצאת שם באמת
וזה שנעלם, האם יחזור כבר או שמת?
לאורך הים
אין גלים יש עולם
שנשבר לרסיסים על המזח
תגיד לי איך לעצור את הדמעות
תגיד לי איך . . .
