ישבתי בשקט וחיכיתי שג'אנרו פארגו יבוא. ואם להאמין לידיעות שהגיעו היום מיוון, הוא לא יבוא. הודיע לאולימפיאקוס שהוא יורד מהרעיון ולא מתכוון להגיע לאירופה בעונה הקרובה. בקיץ שעבר השם שלו עלה גם בהקשרים של מכבי ת"א ופנתינאייקוס. גם אז זה לא קרה והוא עזב את שיקאגו לטובת ניו אורלינס, כדי לעשות עונה אישית יפה.

הקטע המסוים שלי עם פארגו התחיל בפלייאוף של 2003. אז, עדיין עם שאקיל וקובי, הייתי מאלה שקם בלילות כדי לראות משחקים של הלייקרס בפלייאוף. במחשבה שנייה, נגה היתה בת שנה וחצי. יכול להיות שבעצם קמתי כשהיא קמה, ועל הדרך ראיתי NBA. קצת כמו שסר ש. הרמלין מספר לכם מפעם לפעם. אתם צריכים להבין: כשאתה כבר איש, חובה שיהיה לך תינוק כדי שתקום לראות NBA לפנות בוקר. אחרת, אם אין לך תינוק ולעומת זאת יש בבית ילדים שכבר גדלו ומתפקדים כמעט באופן עצמאי, הפיתוי להמשיך לישון גובר עליך.

היתה לי הפריבילגיה אז שקראו לה נגה, וראיתי בפלייאוף של 2003 את פארגו, כרכז שלישי בלייקרס שעולה מפעם לפעם ונותן כמה דקות. הוא עשה עלי רושם של גארד צנוע באותו זמן, אבל בו זמנית גם מאוד אקטיבי ואחד שמעז לעשות דברים. הוא לא חשש לקחת שלשות רצופות פתאום, הוא שמר חזק מאוד בהגנה והיה מהיר מאוד. בעשר דקות שלו על המגרש הוא השאיר רושם של אחד, שיעשה הכל למען הקבוצה. בקיצור, הכניס תנופה ורוח מיוחדות.

לא זוכר מה קרה, אבל באיזשהו שלב של העונה שבאה לאחר מכן הוא כבר לא היה בלייקרס ועבר לשיקאגו. אני כן זוכר, שמאוד הצטערתי. רציתי לראות את ההתפתחות של הבחור הזה וידעתי אז די בבירור, שבשביל שיקאגו אני לא קם באמצע הלילה ולא יעזור כלום. הצצתי עכשיו במספרים שלו בעונה האחרונה: 9.2 נקודות, 2.5 אסיסטים ו-2.2 ריבאונדים ב-21 דקות למשחק בניו אורלינס. שיחק בכל 82 המשחקים לראשונה בקריירה שלו. בגיל 28 יש לו כמה וכמה הצעות ואחרי עונה כזו, כנראה שזה לא הזמן לעבור לאירופה, כי לך תדע איך תחזור מאוחר יותר.

אין שום דרך לדעת, אם פארגו היה מתאים לכדורסל האירופי או לא. העובדה היא, שרבי פנחס הגרשוני, שהוא בדרך כלל חסיד גדול של שחקנים בעלי ניסיון אירופי, היה מוכן לוותר על הקטע הזה ברזומה של פארגו כדי להביא אותו לכאן. מבחינת תחושה, ותחושה בלבד ולגמרי, אני חושב שהוא היה מצליח כאן מאוד עוד לפני שמדברים על היכולת המקצועית שלו. ממה שהספקתי לראות ממנו, הוא מביא לקבוצה שלו המון מחויבות. וזה חשוב לאללה.

ואיך אמרו לפני: במלה אחת, אכזבה.

גם מזה שהוא לא בא בסוף, ומהצד השני גם מזה שהיום הקבוצות שבטופ של הטופ של אירופה – זה מה שהן מסוגלות להביא: רכזים מחליפים ב-NBA. זו בדיוק הסיבה שכל כך שמחתי לשמוע בשבוע שעבר את סטפון מארבורי מודיע, שבתוך שנה או שתיים הוא באיטליה, מכורתנו השנייה, אחרי קריירת NBA ארוכה ומספקת. קצת סטארבורי, סוג של אבק כוכבים, לא יזיק כאן. כמו בימים של טום צ'יימברס ודומיניק ווילקינס באמצע התשעים, או חבר'ה גדולים אחרים כמו מייק מיצ'ל ופרוויס שורט כמה שנים לפניהם.

זה עשה משהו, השמות האלה. ריגש, משך קהל, עורר עניין, חידד את המבטים והדריך את החושים. כשאני רואה את ג'אנרו פארגו, לעומת זאת, ברור לי לגמרי שהוא שחקן מצוין ושלשלוף אחד כזה מה-NBA נחשב כיום למיני-הישג. אבל איפה הוא ואיפה אדי ג'ונסון או רוי טארפלי של אותה אולימפיאקוס מלפני עשור או עשור וחצי אחורה? לא דומה בכלל.

כך או אחרת, אחרת או כך, ג'אנרו פארגו הודיע שלא יגיע ולא נראה אותו ביורוליג. בהתחשב בנסיבות, בשוק השחקנים, באיכות ובחומר ובמעמד של האמריקאים שמגיעים היום לאירופה, זה חבל מאוד. חבל מאוד עם כוכבית. בעירבון מוגבל, כאילו. כאן עוד יכולתי ליהנות ולראות אותו מקרוב, ולעומת זאת דקה אחרי שיתחיל לשחק ב-NBA ופארגו ישחק בקבוצה החדשה שלו, מאתיים אחוז שאני שוכח איפה הוא חתם, ומי הקבוצה החדשה שלו. פשוט כי הוא לא יותר מעוד שחקן ב-NBA. עוד שחקן שכל קבוצה באירופה היתה מתה לצרף אליה ולו רק כי זה המצב, וככה זה עובד היום במערכת היחסים בין הכדורסל האירופי לכדורסל האמריקאי.