אחד מהשעשועונים המצליחים ביותר בארה"ב הוא השעשועון "דיל או לא דיל" (שאפילו בארצנו הקטנטונת יצאה לו גרסה כושלת בהנחיית מורן אטיאס, למי שעדיין זוכר את הזוועה). המנחה שם, אגב, הוא ברנש קירח בשם האווי מנדל, יהודי חביב ובדרן א-לה קיציס, ששואל דרך-קבע את המתמודדים בתוכנית: "דיל או לא דיל?".

בואו נגדיר את זה ככה: אם המתמודדים בתוכנית בשנים האחרונות היו ג'נרל-מנג'רז של קבוצות NBA, הם היו צורחים על מנדל "פאק/הל/סקרו-איט, נו-דיל!".

זה לא סוד גדול שטריידים בומבסטיים הם כבר די נדירים במחוזותינו. יצא לי להיתקל בטור שכתב סלח-לי-שאיני-זוכר-את-שמך-ואין-לי-כוח-לחפש-בגוגל מ-"ספורטינג-ניוז", שם הוא העלה את התיאוריה לפיה האופטימיות מחסלת את הטריידים הגדולים. אליבא דפלוני-אלמוני, הג'נרל-מנג'רז של הקבוצות מאמינים שהחתמת שחקן זול יותר תניב להם פתאום 15 נקודות ו-9 ריבאונדים לערב (לדוגמא ג'ו סמית' שחתם לא מזמן בשיקאגו), ולכן הם מעדיפים שלא לזרוק ערימה של שחקנים עבור אולסטאר, שייתן להם רק מעט יותר מזה. תיאוריה מעניינת? לא נכחיש זאת.

לקיצורו של עניין, אמנם פה ושם אנחנו רואים שחקן טוב עובר לקבוצה אחרת תמורת בחירת דראפט + תוספת, או טריידים של שלושה שחקנים על שלושה אחרים, אבל היה נדמה כי טריידים מפוצצים סטייל "שלח לי חצי קבוצה ואשלח לך פרנצ'ייז פלייר" – ובואו נקרא לילד בשמו, הטרייד של גארנט לסלטיקס – כבר עברו מן העולם.

שאלת השאלות היא האם הרכבת האווירית ששלחה הסלטיקס לאזימוט הכללי של אזור מינסוטה שווה את התמורה. ניסיון העבר, שטומן באמתחתו טריידים דומים, לא נותן תוצאות חד-משמעיות, וכפי שאמרו חז"לינו: "כל מקרה לגופייתו". מסתבר כי טיב התוצאה של טרייד שכזה תלוי במצב השחקן, במצב סביבתו החדשה ובאיכות החיבור שביניהם. וכן, אני אסביר, אדגים ואפילו אנמק.

ב-1975 העירו ראשי הלייקרס 4 שחקנים משנתם, הלבישו אותם במיטב המחלצות, ארזו מטלטוליהם, דחפו להם סנדוויץ' לתיק (זה כבר סתם ניחוש) ובעטו בישבניהם לכיוון ויסקונסין, מילווקי. בתמורה קיבלו הלייקרס עמלק העונה לשם העמלקי לא פחות: קארים עבדול-ג'באר. האם השתלם להם? באבו-אבוה השתלם. ג'באר שם את הגופייה הסגולה-זהובה בגיל 29, וכמו אופטימוס, גם גיל זה הוא סוג של פריים. הלייקרס הרוויחו 14 שנה של אליפויות וסקיי-הוקס לרוב, בעוד שמילווקי הרוויחה ביושר את הצד הפחות מבסוט ב-"טרייד של העשור".

נקסט. קשה לי לחשוב על עוד שחקן מלבד צ'ארלס בארקלי שקבוצות העבירו תמורתו כל-כך הרבה שחקנים. זה התחיל עם פיניקס סאנס, שב-1992 העבירה לפילדלפיה את הורנאסק, טים פרי ואנדרו לאנג תמורת רכבת-משא בשיאה. חוץ מהורנאסק, שדווקא היה אחלה שחקן, הסאנס לא ויתרו על אף שחקן משמעותי, והשאירו אצלם את צ'יימברס (אז עדיין קנון), קיי. ג'יי ודן מארלי. החיבור בין בארקלי לשאר החבר'ה מהמדבר היה, כמו האקלים באזור, לוהט מהרגע הראשון, וההצלחה הגיעה באופן מיידי. אין לי שום ושמץ של ספק שהקבוצה הזו הייתה ראויה לאליפות, וגם הייתה זוכה באחת, אילו רק היה ג'ורדן משתעמם מכדורסל שנה אחת קודם.

לעומת זאת, בפעם השנייה בה העבירו תמורת בארקלי שליש קבוצה, זה כבר לא היה אגרויסע מציעא. בימים ההם, שנת 1996 למניינם, יוסטון החליטה למשכן את שחקני העתיד שלה, רוברט הורי וסם קאסל, וצירפה אליהם עוד 2 ארחי-פרחי (צ'אקי בראון ומארק בראיינט), תמורת האיש והאגדה. בניגוד לפיניקס, שקיבלה בארקלי גברתן, פעלתן ומלא מרץ, יוסטון קיבלה בארקלי שמנמן, שבע-קרבות ובעיקר קצת פצוע (כשהגיל – 33 באותו זמן – החל כבר לעשות את שלו). שלא תבינו לא נכון: בארקלי עוד שיחק טוב והיה אחד הריבאונדרים הטובים בליגה, אבל הבית-אבות של יוסטון, עם אולג'וואן ודרקסלר, לא הצליח להשיג טבעת נוספת ואפילו לא הגיע לגמר.

אז מה גזר הדין בעניין גארנט? ובכן, לא תמצאו בית-דין שיגיד את זה בפה מלא, אבל במקרה הזה קשה לקבוע. כבר לא ילד, הילד. גארנט נמצא בגיל גבולי (31, הממוצע בין ג'באר בזמן הטרייד לבין בארקלי בטרייד השני). רצון ומוטיבציה? זה יש, אין ספק, אבל גם לבארקלי הייתה מוטיבציה, וזה לא הספיק לו כדי לקנות טבעת אליפות אצל ד. סטרן. צוות מסייע? גם כאן דילמה. ריי אלן הוא אמנם עדיין הפיור-שוטר הטוב בליגה, אבל נפצע לא מעט בשנים האחרונות, וגם הגיל שלו (32) מתחיל להשפיע. גם פול פירס, אגב, לא טמן ידו בצלחת הפציעות בעונה האחרונה.

לעומת זאת, עדיין לא מדובר בגריאטריה של יוסטון, והשלושה האלה יכולים בהחלט לסגור ביניהם עונה של 70+ נקודות למשחק. אם זה יספיק לאליפות? תלוי באיכות הסופר-גלו ביניהם ובעיקר בבריאות. בכל מקרה, על הנייר, הסלטיקס נראים כמי שחוזרים לעניינים. לפחות לעונה-שתיים הקרובות (טפו-טפו-טפו).