לפני הכל, בואו נבהיר דבר אחד: לא חשוב מה יעשה עוד בקריירה שלו, רוג'ר פדרר הוא כבר גדול הטניסאים בהיסטוריה, ולו בזכות העובדה שהפך את בעל הבית של האתר הזה, ידידי ובן בריתי מאז היכרנו לראשונה אי שם ב-1948, לאוהד טניס מהגדולים בנמצא, וגילה לו את המשחק הכי הכי בעולם. עכשיו, כשהכל ברור, אפשר להתחיל לנדנד קצת לפדרר.

בכל פעם שהוא עלה למגרש בשבועיים האחרונים, לבוש בז'אקט חגיגי ועליו רקומים שלושה מחבטים לציון שלוש הזכיות הרצופות שלו עד כה בווימבלדון, אי אפשר היה שלא להשתעשע במחשבה, מה יקרה אם הוא ישחק עם הז'אקט הזה. האם כך סוף סוף יהיה לו קצת יותר קשה? אולי טיפה, בעיקר בהגשה, אבל לא הרבה יותר.

הפער בין פדרר לצמרת הטניס העולמית (נעזוב רגע את נאדאל, שעוד נחזור אליו) גדול באופן כמעט מדכא. שאלת ה-630 אלף ליש"ט היא האם זה בגלל שהוא כל כך עצום, או שהיריבים, איך לומר, אפעס לא מי יודע מה. פיט סמפראס שלט בטניס במשך כמעט עשור. הוא עשה את זה נגד יריבים שנעו מאיבן לנדל דרך בוריס בקר דרך סטפן אדברג דרך ג'ים קורייר עד אנדרה אגאסי. היריבים של פדרר, איך שלא נהפוך את זה, פשוט לא באים מהליגה הזאת.

כל זה לא מפחית באלפית האחוז מעומק הכישרון שלו. אוקיאנוס של חן, קלילות, יופי ואצילות. מעולם לא היה טניסאי שגרם למשחק להיראות כל כך קל. כל חבטה חלקה כמו חמאה, רגלי האיילה מביאות אותו לכל מקום, מאחורי החזות השאנטית מסתתר לב גדול ואמיץ, והוא אף פעם, אבל אף פעם, לא נתפס מתנשף אחרי נקודה.

חוץ מאשר נגד נאדאל. לפעמים.

אם פדרר הוא אכן הספורטאי הגדול שנדמה שהוא, בליבו פנימה הוא מודה לאל הטוב ששלח אליו את רפאל נאדאל. הילד הספרדי הסקסי הוא האיש שיוכל לאפשר לפדרר להגיד, הנה, גם לי היה יריב גדול, לא טיילתי כל הדרך ל-250 תארי גראנד סלאם. היריבות הצעירה בין פדרר לנאדאל היא חבל הצלה לענף שאומר השנה שלום לאחרון אייקוניו האמיתיים, אנדרה אגאסי, ונשאר עם חבר'ה נחמדים וחרוצים, אך כריזמטים כמו רמזור מהבהב באמצע הלילה, דוגמת נלבנדיאן, דוידנקו, לוביצ'יץ' והמוני מומחי חימר ספרדים. עד שיש כבר טניסאים מעניינים, אז או שהם דפוקים בראש כמו מאראט סאפין, או שהם דפוקים בראש כמו אנדי רודיק, או כאלה שבאמצע שנות העשרים שלהם, ימיהם הגדולים כבר מאחוריהם (והם גם, ניחשתם, דפוקים בראש), כמו לייטון יואיט.

זה משאיר את נאדאל, הטניסאי היחיד שעולה למשחק נגד פדרר כדי לנצח, ולא רק כדי לראות מקרוב את ההצגה הטובה בתבל. הוא אף פעם לא יהיה יותר טוב מיקירו של ערן יקירי, אבל כל עוד יישאר בריא ורעב ומפוקס, אולי הוא יהיה זה שיאפשר לנו, סוף סוף, לראות עד כמה טוב באמת רוג'ר פדרר יכול להיות, כי כל כך ברור שלפדרר יש עוד הרבה רזרבות בפנים, רק שאף אחד לא דורש אותן ממנו.

וזו, למען האמת, הבשורה הגדולה שיצאה מווימבלדון השנה. זה לא התואר הרביעי של פדרר שמרגש, זו העובדה שבניגוד לכל ההשערות של טובי המומחים, מי שעמד שם בדרכו היה אותו מומחה חימר שאמרו עליו כי לעולם לא יוכל לשחק על דשא. זוהי תחילתה של יריבות מופלאה, והשמחה גדולה.

הערת המערכת: יא סלאם, איזה גראנד סלאם הטור הזה. כבר מזמינים אחד לאחרי הפלאשינג מדו.