יותר מעשור אחרי האירועים אין עוד טעם להכחיש זאת, גם לא להסתיר. ננאד מרקוביץ', מאמן נבחרת בוסניה העומד עלינו לכלותנו בשבוע זה ממש, היה אחד מאנשי סודי בתקופה המשותפת שלנו בהפועל ת"א. זו שבה הוא שיחק והלהיב והרגיז והקניט ועורר תגובות, ואני רק הייתי שם כדי לאסוף מכל הבא ליד. חומרי נפץ רבים מכדי שכתב שטח אחד יוכל להתמודד איתם. מזל שיש לי זרועות ארוכות ויכולתי לתפוס את רובם.
הוא לא היה נמוך במיוחד כך שבבת אחת נפסלת מועמדותו התיאורטית להימנות עם שבעת הגמדים של שלגיה, אבל אם הייתי צריך לחבר אותו לחבורה המופלאה ההיא שמילאה את ילדותנו בקסם הייתי מקטלג אותו ודאי כ'חשדני', לצד ישנוני, רגזני וכל האחרים.
הוא היה חשדן.
אבל באותה מידה, נפתח במהירות יחסית. במבט לאחור, ואני מדבר על העונה בה שיחק עם ראדנקו דובראש יחד בהפועל ת"א, אני חושב שזכורה לי הסיבה שהצלחתי לעורר בו אמון מסוים. בהנחה שהדברים מדויקים כרונולוגית, מרקוביץ' הגיע להפועל ת"א אחרי דובראש. למרות היכרות מוקדמת עם הגנרל הסרבי, התברר די מהר שבין השניים האלה אין יותר מדי אהבה או אחווה. חריש עמוק שביצעתי אז העלה, שכבר בצעירותם הם היו מועמדים לאותו תפקיד או לאותה עמדה בבוסנה סראייבו, וסווטיסלב פשיץ', או מי שזה היה שם, העדיף את דובראש. ננאד התהלך מריר ונרגז, כמו שרק הוא יודע.
וכאמור, כשהוא הגיע לכאן הוא היה שוב צריך להוכיח את עצמו, ושוב מול דובראש. הקהל של הפועל ת"א כבר הכיר את דובראש מהעונה הקודמת (תאמינו לי, אין לי מושג אם זה נכון עובדתית, אבל אני בונה פה תזה אז אל תפריעו לי בבקשה). ננאד היה צריך לבטא את עצמו איכשהו בתקופה הראשונה שלו כאן.
עכשיו ככה: אני לא יודע אם אבי סגל יודה, יאשר או יכחיש, אבל כמו שאני ראיתי את הדברים זה עבד ככה: דובראש דיבר בעיקר איתו ל'ידיעות אחרונות'. אצלי, בעיתון המתנגד, היתה העדפה ברורה למרקוביץ'. גם כי דובראש דיבר בעיקר אצל המתחרים, וגם כי מקצועית מרקוביץ' ריתק אותי יותר מהגנרל. תופעתו לשמוע, שבשלבים מסוימים לא כל כך אהבתי את הגנרל. הוא היה קצת מרוחק, קצת מתנשא, לא שמר בהגנה, היה מין פרימדונה כזה. חוץ מזה, סגל כבר שם עליו שתי ידיים.
אז לקחתי את מרקוביץ' אלי.
אחח, ימים מרתקים היו אז בהפועל ת"א. כמה חבל שהיום אני בקושי מסוגל לזכור מי היו הזרים של מכבי ראשל"צ לפני שנתיים, או של ר"ג, או גליל עליון. התבגרנו, או מה? ואולי זה פחות מעניין? לא ברור וכך או אחרת, אחרת או כך, זה כבר נושא אחר לגמרי.
מרקוביץ' שיווע להיפתח, הוא חיפש את האיש לדבר איתו. ככה זה נראה לי בזמנו, אז הסתערתי. אם כי, בניגוד מוחלט לאופיה של המלה והפעולה, עשיתי את זה בשלווה ובחוכמה (היידה לצניעות). טלפונים יומיים, לא טרדניים מדי, לא מציקים מדי, שיחות קצרות, דיבורים על סרבים באשר הם, מה שלום זה ומה שלום ההוא ומה קורה עכשיו בפרטיזן ואיך בוסנה סראייבו נפלה. הם מתים על זה, האקס יוגוסלבים. מעורים בכל פרט. אוהבים שיחות רקע על הבית ועל הימים שלפני המלחמה, אחרי המלחמה.
שביתי את ננאד. הוא נשבה ברצון.
זו היתה מלחמת מוחות קטנה. מרקוביץ' היה האיש של מעריב, דובראש של ידיעות. מפעם לפעם הם גם דיברו בעיתונים האחרים. בכל זאת, כוכבים אלילים היו, ולא ניתן היה להימנע לגמרי מנוכחותו של האחר ולהתעלם ממנו. עד שבאיזשהו שלב, לא מאוד רחוק מרגע החלפתו של דובראש (הוא הוחלף? הכל כבר מטושטש), כתבתי טור קטלני, מקצועי לגמרי, נגד דובראש והתנהלותו. מאותו רגע והלאה, גם את המעט שאפשר היה למצוא מפיו במעריב, כבר אי-אפשר היה.
לימים הכרתי את מי שהפכה להיות רעיית הנשיא. זו היתה תחילת דרכנו המשותפת ויצאנו לאכול ב'ספגטים' ברחוב יבנה בתל-אביב. רק האל הטוב יודע אם המסעדה הזו עדיין יושבת שם, כי בליין קטן ממני אין, אבל בעודנו מהדסים קלות בכיוון הניחוחות האיטלקיים שעטפו את הרחוב קלטתי את ננאד האגדי יושב שם עם אחד החברים שלו.
הנרבוזי עצר הכל, קם ממקומו, ניגש ולחץ יד לנשיא הצעיר, ששיבה טרם פקדה את צדעיו ואת אחורית ראשו. "צלצל אלי יותר מאוחר, יש לי משהו לדבר איתך עליו", אמר. ואז ידעתי: ננאד מרקוביץ' הוא שלי, ושלי בלבד. רשמית וסופית.
ושמעתי ממנו סיפורים, אל תשאלו. ברדק גדול היה בהפועל ת"א באותם ימים מכל הכיוונים. חבורה נמרצת של שחקנים, אוהדים ושאר מקורבים, שהיו חלומו של כל כתב שטח. תחבולות, חיכוכים, מתיחויות, ריבים, בלאגנים, כיסוחים, יחסים לא טובים, ובכל זאת הקבוצה הצליחה איכשהו. אחר כך הוא עזב והחל את הנדידה הארוכה שלו באירופה מלימוז', דרך ספרד ויוון ועד פרישה לא מזמן בבוסנה סראייבו.
בחודשים הראשונים שלו מחוץ לישראל עוד החזקנו בקשר. שיחות פה, שיחות שם, החובות מהפועל ת"א שלא ממש שולמו, העתיד, החברה הספרדייה איתה התחתן (והתגרש, אם אני זוכר נכון), העתיד המקצועי. אבל הקשר ניתק, לא טרחנו לשמור.
אבל גם היום, כשאני בסיטואציה אחרת לגמרי וכבר לא מסקר קבוצות בארץ או מלווה אותן לחו"ל, הייתי מאוד שמח לשבת עם ננאד מרקוביץ' האגדי לאיזו ארוחת ערב ב'ספגטים' (אם ברחוב יבנה היא נסגרה, אפשר ברמת החייל, הלו), ולהעלות זיכרונות מפעם. אני מאמין שיום יבוא וזה עוד יקרה.
