חשבתי לכתוב לכם על נבחרת רוסיה ועל סרביה ועל יוון, או אולי להפתיע ולבוא בהפוכה עם נבחרת צ'כיה או משהו. אבל אז חשבתי שתיכף - או אולי בעצם זה כבר קרה – יבואו כולם עם הפרויקטים של אלפי מלים שלהם, משהו שמעולם לא היה לי כוח לקרוא. ובואו לא נכחיש זאת – גם לא לכתוב.

בלעדיים, רחבי היקף, נמרצים ושנונים יהיו הפרויקטים אלה – או שבעצם זה כבר קרה – אז מה בדיוק החוכמה פה, שגם אני אדבר על מה כדאי לעשות כדי לסגור את ויאלצב או את יאריץ'? אני נותן את הכבוד המלא לאוחזי העט ומקישי המקלדת השונים. ובעצם, למה להם? בעיקר למאמננו הלאומי וצוותו, שיעשו את העבודה הנדרשת. אגב צוותו, שיבק חזר להולנד? או שמא ירמי אולמרט שוב ביקש חנינה מהנשיא (יא אולוהים, איזה תואר מלבב) ההולנדי של ריקו אמסטרדם.

כהרגלי, וכהרגלו של כדורסלע האתר, לא כאן הוא המקום להשוואות, ענייני מצ'-אפים וכאלה. מה שיהיה יהיה, נדבר בעיקר אחריו לא לפני, וקצת התעייפתי מכל הקידומים למשחקים. אם צריך לעשות אותם, הם ייעשו עבור המקומות ששם מקומם, אוקיי?

כאן, לעומת זאת, תוכלו לשמוע מה עשויה להוליד שהות ארוכה יחסית במקום אחד, כשמלווים את נבחרת ישראל לאליפות. ואתם יודעים מה, זה קרה בספרד. המקום שבו תתקיים גם האליפות הנוכחית.

ספרד של לפני 13 שנים. קבלו סיפור אהבה.

הימים, כאמור, רחוקים מאוד ואני, איש צעיר ושחור-שיער, מלווה את נבחרת העתודה של ישראל לאליפות העולם בויאדוליד, ספרד. מולי קצורין היה המאמן, קורן אמישה, דודי אדלר, אמיר מוכתרי, הבלולים, אולי גם דרור כהן ועודד קטש היו שם, אורי כהן מינץ, גור שלף בטח. נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שגם אורי להב היה בנבחרת. אולי אפילו לייזי כהן, יכול להיות? דברים היטשטשו לי עם השנים. אחר-כך, בשביל הכיף, אני אבדוק את מי הוספתי לרשימה כאן על לא עוול בכפו המכדררת.

הבית המוקדם שוחק באיזה חור שאני לא מצליח כרגע לזכור את שמו. משהו באזור העיר ליאון, וואלה לא זוכר. טגסילופה? לא, אבל דומה איכשהו. טגסילופה היא בירת הונדורס, לדעתי. או אולי ניקרגוואה? לא חשוב.

בקיצור, נבחרת די חרטאבונה היתה לנו וזו היתה אליפות עולם, כן? לא סתם אליפות אירופה. והיו שם ברזילאים, ואוסטרלים, ואמריקאים (צ'ירוקי פארקס, אומר לכם משהו? אותלה הרינגטון, זוכרים? כל מיני כאלה) והיו גם ארגנטינאים עם מרסלו ניקולה חסר התקדים נכון לאותו זמן, ורובן וולקוביסקי כשעוד היה ילד צעיר. והיה איזה פוינט גארד ברזילאי מדליק לאללה, שנתן את הנשמה שלו על המגרש וקראנו לו עמי נאווי.

באנו למשחקי הדירוג. נהניתי מכל רגע. אליפות יבשתית, בטח אליפות העולם, נותנת לך תחושה ברורה ומדויקת איפה אתה נמצא על המפה. אנחנו, שכל החיים שלנו משחקים עם מקדונים ובוסנים ודנים, מתמודדים פתאום עם ברזילאים ואוסטרלים. בקושי ידענו שיש שם כדורסל, הרי אנחנו המצאנו את המשחק, לא?

בקיצור, הרבה דברים מתבררים. אם מול אירופה אנחנו קטנים ולא אתלטיים, או לפחות היינו אז, מול נבחרות מיבשות אחרות אנחנו בכלל חגבים די מסכנים, מסתבר. אבל מה כל זה מעניין, כשביציע יושבת אנה איסאבל מאחידה בת ה-17, יש להעריך, ולבי יוצא אליה בטירוף.

זו היתה אליפות העולם עד גיל 22 והיא התקיימה ב-1993, מה שאומר שהייתי בן 25. גיל טוב להיכרות ראשונה עם האישה שתהיה איתי לנצח נצחים. היו רגעים שם, בויאדוליד, שחשבתי שאנה איזבל מאחידה היא האחת.

יושבת נערה צעירה ביציעי האולם הענקי בויאדוליד (משהו כמו 8,500 מקומות ישיבה), ורואה משחקים בין כל מיני אוסטרליה לקנדה וכאלה, שמטריחים אליהם אולי 300 איש. יושבת באדיקות וצופה. רואה גם את האימונים של ישראל, מגלה עניין. איכשהו, הגעתי אליה למרות הביישנות הבסיסית והעקרונית והתחלנו לדבר. האנגלית שלה הפתיעה לטובה. בת 17 בערך, ספרד של לפני כמעט עשור וחצי. אנ'לא ציפיתי שכל הלילה אני ארקוד.

ובקיצור, חיוורת מאוד היתה אנה איסאבל מאחידה ועינייה היו בגוון השקד, או אולי סתם בצבע עץ סנדוויץ'. שיניה צחורות, ידיה ענוגות, גבה, אפה, זרועותיה – הכל מושלם. מושלם, מושלם, מושלם. והיא שבתה את לבי. שברירית משהו, גבוהה, מתוקה להפליא ברמות שקשה לתאר. חרמנות יתר מצידי? זה ייתכן, זה אפשרי. הרי לא כולנו דודי אדלר האגדי, שהיווה מוקד משיכה לבנות המקומיות אל תוך הלילות השחורים של ויאדוליד העיר (ופרטים נוספים על כך בספר "עבירה במתכוון").

אבל אני משוכנע שזו לא היתה חרמנות נטו. זו היתה התאהבות. בין צ'אקה אחת של מרסלו ניקולה, לריבאונד מהדהד של איזה ברזילאי אדיר מימדים ושלשה של איזה צ'קאמוקאקיס יווני, התאהבתי לי בנחת באנה איסאבל מאחידה ורציתי מאוד שתהיה שלי. התאהבות כזו של חו"ל, אתם יודעים, לא מחויבת, לא מחייבת. ואחר כך היא גם סיפרה לי, שהיא משחקת בנערות של ויאדוליד, מה אתם יודעים. עכשיו תפסתי את הקשר ההדוק כל כך לכדורסל ואת היכולת לשבת ולצפות במה שכמעט ולא עניין את תושבי העיר.

לרוע המזל, האליפות היתה אמורה להסתיים מתישהו וכדורסלנינו הגאים איבדו כל סיכוי וכל עניין באיזשהו שלב, ושיחקו, כמו תמיד, על מקומות 11 או 13 או 9, או 15 – מי זוכר ולמי אכפת. כל מה שעניין אותי זה להעביר עוד שעה ועוד שעה ביציע עם אנה איסאבל מאחידה.

וכשהסתיימה האליפות, זה היה קשה. זה היה עצוב.

אני זוכר את המשחק האחרון של הנבחרת שאחריו התכנסו כולם באוטובוס בפעם האחרונה, ויצאו מהאולם למלון, כדי להתחיל בדרך חזרה הביתה. חיפשתי אותה ביציעים, היא לא היתה. משלים עם הגזרה עליתי על האוטובוס. זהו, כבר לא אראה אותה. סוף לסיפור.

אבל אז, כשהמנוע כבר פועל וכולנו בפנים מחכים לאחרוני אנשי המשלחת שייכנסו, שמעתי סביבי פתאום קריאות נרגשות: 'סלע, סלע, יש פה איזו בחורה ספרדיה שמחפשת אותך, יא אללה, איזה כריש אתה'. מובך למדי, וכמו בסרטים הערביים של פעם בימי שישי בערוץ הראשון, הצמדתי את הפנים לחלון האוטובוס וראיתי אותה. חיוורת כרגיל, יפה מתמיד. בהירת מבט כמו החלומות הטובים ביותר שלי.

מטומטם שכמוני. מטומטם.

במקום לרדת אליה ולדבר איזו דקה, להיפרד, אולי לחבק, אולי לנשק. אולי אפילו לעזוב הכל כמו בסרטים, לזרוק את התיקים והמזוודות, לרוץ אחריה ולהישאר בספרד, לשים לה טבעת על האצבע ולסגור עניין, נופפתי לה כמו הדביל המושלם שהייתי ועוד אפילו מבלי לפתוח חלון. היא חייכה, קלטה, ונופפה בחזרה. האוטובוס יצא לדרכו.

לפעמים אני חושב על אנה איסאבל מאחידה. זה קורה כשמגיעה אליפות אירופה או אליפות עולם כזו או אחרת, הזיכרון חזק והמחשבות בלתי נמנעות. מה היה קורה אם? מה אם באמת היו לי ביצים, ומה אם היא חושבת עלי גם?

בימים שאחרי החזרה לארץ חשבתי שאני משתגע. שבלעדיה אני חצי בן אדם, שבלעדיה אני בעצם כלום. חשבתי לצאת לספרד, או להגיע לשגרירות ספרד בישראל ולברר דרכם כמה נשים בשם אנה איסאבל מאחידה חיים בויאדוליד. ביררתי את מספר התושבים: 250 אלף בעיר עצמה, כ-350 אלף אם כוללים גם את הפרברים הסמוכים. ומה אם היא באמת מאחד הפרברים ולא מהעיר?

אם היא היתה בת 16 אז, היא צריכה להיות בת 30 היום. אני עדיין זוכר כמעט כל דבר שקשור אליה, בעוד היא ודאי שכחה אותי מזמן. קוראים לזה רומנטיקן, כנראה. לפעמים אני רוצה להאמין, שאולי היא בכל זאת זוכרת.

זוכרת מה, בעצם? את השיחות שלנו? את הדיבורים, הקשקושים על הכדורסל? ממש לא.

רוצה לדעת אם היא זוכרת את הלב הפועם, זוכרת את מה שבאמת רצתה לומר לי ולא אמרה. זוכרת שבאה עד לאוטובוס ורצתה להיפרד בנשיקה מרפרפת, וקיבלה דביל בן 25 שמנפנף לה מאחורי החלון.

בחודש הבא, אם הכל יהיה בסדר ויילך חלק, יהיה לי ילד שלישי. נשיא עם שלושה ילדים ורעייה זה נאה כרפאל, אני חושב. אבל גם אם יהיו לי שמונה ילדים ורעייה נהדרת, שאת כולם אוהב ואכבד ואדאג להם בכל רגע של היממה,
תמיד אזכר בערגה רבה ברומן הלא ממומש עם אנה איסאבל מאחידה המופתית אי-שם בויאדוליד העיר, תוך כדי חטיפה נהדרת של לי מייברי האמריקאי, ושלשה נפלאה של יאן בונאטו מנבחרת צרפת.

וזה היה, כאמור, סוג של קידום לאליפות אירופה, כן?

תהיו לי בריאים, אבל האמת שאחרי הסיפור הזה לא פחות חשוב שקודם אני אבריא בעצמי.