ברוך אלוהי הספורט, שסידר תקופה פנטסטית וחסרת תקדים. בימים האחרונים הטלוויזיה פה עובדת שעות על גבי שעות. כדורסל אירופי מספרד, פלאשינג מדו בלילות עד אור הבוקר והערב, שלא נדע, גם הנבחרת הייצוגית שלנו בענף הביפ. כי וומבלי זה וומבלי ונבחרת אנגליה זו נבחרת אנגליה, לא נוכל להכחיש זאת או להישאר אדישים.

הלילות משובשים, העיניים טרוטות, הימים עוברים דרך מסך ערפל בעיניים. העיקר לראות את ונוס וויליאמס בשידור חי נגד ז'וסטין הנין או אנה איוונוביץ' או ילנה ינקוביץ', ואת רוז'ה-שלנו נגד אנדי המנוול רודיק. מדהים, אין כמו טניס, שיהיה ברור. סופית וחד משמעית אני אומר את זה. והאמת, באיזשהו מקום זו הכנה טובה ללידה של התינוק בעוד כחודש. טורניר ההזדמנות האחרונה, מה שנקרא, להתרגל ללילות טרופים.

אבל חוץ מטניס יש גם כדורסל אירופי, בבת עיני, והזדמנות מצוינת לראות ולשמוע. מצא חן בעיני אפי בירנבוים אתמול, עם הפרשנות המעניינת שלו. הוא התחיל קצת טכני ויבשושי, אבל ככל שהמשחק התקדם הלך והשתחרר ונתן הצגה.

המון פרגון, המון חום, המון ישירות, ליטוף כשצריך וביקרות כשצריך, אבל לא בציניות, ולא בארסיות, ולא בתחכום של הפוך על הפוך, אלא מתוך הלב. כמו איזה אבא אוהב או חבר טוב ומעל כל זה סמכותיות של מאמן ותיק שראה כבר הכל. נדיר לשמוע נימה מיוחדת כמו שאפי השמיע בשידור אתמול. היה נעים להקשיב, באמת.

הכיף הגדול הוא יכולת הזפזופ, משבעת פלאי עולם הנוכחיים לדעתי, עם כל הכבוד לטאג' מהאל וכאלה. רגע אתה במדריד, עם התקפה מכריעה של נבחרת ישראל שאיכשהו, לא ברור איך, שוב מסתיימת בסל כנגד כל הסיכויים, ושנייה אחרי זה ונוס הטמבלית נשברת כבר במשחקון הפתיחה.

רגע אתה עם נבחרת ספרד שעושה בית ספר ליוונים, ואחר כך גם ז'וסטין הנין מוכיחה שאפשר לשבור אותה אפילו ביתרון 4:5 במערכה הראשונה כשההגשה שלה. סימן טוב לקוזנצובה לקראת הגמר, אולי בכל זאת אפשר לעשות משהו נגד הבלגית.

תסלחו לי על האייטם הקופצני והתזזיתי, אבל החלטתי להכניס פה את עיקר הדברים כי שבת עכשיו, רבאק, ואל תצפו ממני לפול-טיים ג'וב גם בסופי שבוע. אני בסך הכל מנסה לעשות קצת כבוד לנבחרת ישראל, ועל הדרך לרצות גם אתכם, שלא תכנסו לכאן ויהיה שומם.

בקיצור, מעניין מה אמר לעצמו נבן ספאחיה כשראה את יניב גרין נגד הקרואטים. מעניין גם איך ולמה טאו ויטוריה משלמים כל כך הרבה כסף לזוראן פלאניניץ', שבקיץ שעבר היה מועמד למכבי ת"א.

אני אומר לכם באחריות, בכל פעם שיצא לי לראות אותו מאז שחזר מה-NBA, והיו כמה וכמה פעמים כאלה, הבן אדם תמיד מסריח את המגרש במהלכים מכריעים. הפעולות שלו לא נגמרות טוב, הוא מחטיא זריקות חשובות ואני די משוכנע, בדיעבד, שהיה עדיף להביא את וויל ביינום למכבי ת"א מאשר אותו, עד כמה שזה אולי נשמע לא אמין או לא הגיוני.

אבל הקטעים הכי חשובים קשורים לנבחרת שלנו ולא לקרואטים, את מי את הם מעניינים בכלל. מאמן שחטף 44 הפרש בגמר אירופי ושמו זוהר באותיות קידוש שחורה בספר השיאים של הכדורסל האירופי, מותר לו לאמן נבחרת לאומית בכלל? אתמהה ממושכות ולא אבין זאת, אם כי אעביר שאילתה בנושא גם למנהל הטכני של רומא, דיאן בודירוגה, אולי ישקלו שם מחדש את עסקתו של האיש (טוב, הוא ניצח את ספרד, ודאי יסלחו לו, לרפשה).

מתן נאור, שלום לך ובוקר נאה כרפאל. איזו צ'אקה דפקת לשלוש במאני-טיים. הסרתי את המשקפיים כדי לנגב את העדשות ולהניח על האף מחדש, שמא לא ראיתי טוב.

חג'ג', צהריים זכים לך, חבר. קראת במקרה את הקטע של גיל והתרגיל או מה? הנה הפעולות הקטנות שאולי יחזירו אותך בחזרה לעסק, ואת האמון של המאמנים בך. דיברו בשידור גם על פציעה מסוימת, אבל לעמוד על קו העונשין ולקלוע אפשר גם בתור פצוע. 4 מ-4 בדקה האחרונה ואם הבנתי נכון אז גם 14 מ-14 האחרונות במסגרת הקיץ הנוכחי, זה נאה כרפאל בעיניי. והיידה חג'ג', באמת שצריך אותך להמשך.

וגרין, יא אולוהים, יא אולוהים. אין מלים. ולחשוב שכל החצי-מרחק שהלכו יפה נגד הסרבים היו נכנסות גם הפעם. במקרה כזה גרין היה מסיים עם 30 נקודות. לראות נבחרת שלמה מתבססת על בן אדם, שלפעמים הוא כל כך מוגבל בתנועות שלו בהתקפה, זה די מוזר. ופתאום הוא מפתיע באיזה סיבוב על הבייס-ליין, משאיר את המגן מאחור וסוגר בליי-אפ קליל ועוד סוחט עבירה. ואיזו הגנה, ריבאונדים, חסימות. מבסוט בשבילך לאללה.

ומאירק'ה, ופניני, והמסירות של הלפרין תוך כדי תנועה (אבל צדק בירנבוים בסיום, למה הבן אדם עומד בצד ולא בא לקבל כדור כשמאירק'ה בחוץ עם חמש עבירות? קח פיקוד, רבאק).

העסק מרגש. לראות נבחרת שהיא, כביכול או שלא כביכול, נחותה בגובה, באתלטיות וביכולות אישיות מהנבחרת שמולה, בכל זאת עושה עבודה כזו על המגרש - פשוט אדיר. גם המתאזרח, ירון רוברטס, מתגלה באליפות הזו כבינגו מושלם הגנתית והתקפית. יפה לראות אותו, אחרי התחלה קצת מהוססת שגררה אחריה ביקורות וחוסר הערכה מכל כיוון, כולל מכאן, אבל כבר ביקשנו את סליחתו והודענו על התנצלות קולקטיבית. אפילו עיברתנו את שמו. הלו, יותר מזה?

ואני שואל אתכם ברצינות רבה ביותר: מה היה קורה אם בליגה שלנו היו משחקים בכל קבוצה שני זרים ודי. לא, באמת, איזה אסון היה קורה? אין כמו הזיקה והרגש של שייכות והשתייכות. את מי מעניינים בכלל כל הזרים החדשים של גליל עליון או ראשל"צ, שאפילו את שמו של אחד מהם אני לא מסוגל לזכור ברגע הזה. ואת וונטיגו קאמינגס הזה, חייבים אותו? אי אפשר לחיות בלעדיו כדי שהלפרין יוכל לשחק עם ביטחון וכמו בן אדם גם במכבי ת"א ולא רק כאן?

עוד זפזופ אל הטניס ופיייי קיבינימט, וויליאמס מפסידה. אבוד. חבל, אני בעדה, אבל צריך להיות הרבה יותר חדה מול הנין כדי לנצח. יותר מאיך שוויליאמס הגיעה. והערב רוז'ה-שלנו בחצי הגמר נגד דוידנקו מוכר המשחקים, שיודע להיות מניאק קשוח דווקא כשהוא מתבקש לסור מעינינו במטותא. ואת נובאק דג'וקוביץ' נגד דויד פרר בחצי הגמר האחר, ואת ישראל באנגליה, וצריך עוד לכתוב למקומות שמשלמים על זה. ויש משפחה, וילדים, וחם, ושבת, ועייפות רצח ופיייי קיבינימט – החיים פשוט נהדרים, גם בזכות נבחרת ישראל.

ומאמננו, כמובן, לא נשכח גם אותו. אחד הקטעים שייכנסו לזיכרון, לפחות שלי, הוא זה שבו ערוץ הספורט מראה את מאמננו הלאומי, הממנכ"ל גם את מכבי ת"א בזמנו הפנוי, מאושר עד הגג בסיום הניצחון על מקדוניה באולם אשר במנורקה האי.

והוא צועק שם משהו על זה שאף אחד לא ספר את הנבחרת לפני הטורניר, והנה עכשיו עלינו לאליפות אירופה ולא נהיה שם שטיח עבור אף נבחרת. ומהצד, מהפינה, נשמע לפתע קול המחקה את קולו הצורמני והמנסר את חלל האוויר בדיוק רב למדי וסוגר את הפיסקה: "וזה הכל".

ושרף, מופתע, מזהה כנראה את הרגע באמנות ומחזיר מיידית בקולו המקורי "וזה הכל" משלו. אחחח, קומדיה טובה מזו לא ראיתי הרבה זמן.

רגעים של אחווה כאלה מסמנים את מה שבאמת קורה בנבחרת בימים האלה. יש שחקנים שמשחקים יותר, כאלה שמשחקים פחות, כאלה שמרוצים יותר או פחות, אבל יש פה גם חבורה נהדרת של שחקנים שחלקם אולי בינוניים בסופו של דבר, אבל כל אחד מתעלה לרמות פנטסטיות שאולי לא האמנו שהם מסוגלים להן.

היי, מה זה, מה אתה עושה פה, נדאל? לא עפת מה-US OPEN? רציתי לשים פה צילום של מאמננו. לך מפה, ילד.

כך או אחרת, אחרת או כך, לראות את עמית תמיר קם ומרביץ שלשות בזו אחר זו, את ירון רוברטס עושה נסים על המגרש, את פניני משחק כאילו הוא שחקן חמישייה כבר חמש שנים בנבחרת, את קוז'יקרו מחלץ מעצמו מאבקים נגד שחקנים גבוהים ממנו בראש וחזקים לא פחות ממנו.

את הלפרין מתבגר מול העיניים, את טפירו שמזהה כל מיס-מץ' קטן וכל הזדמנות לעקוץ. את מתן "בוקר טוב" נאור, את חג'ג' שקם ועזר, ורק ליאור אליהו עדיין חסר. אולי זה הקטע ההגנתי הבעייתי שלו יחסית, שמפריע לשרף לשתף אותו. בקיצור, לא יודע מאיפה זה בא ואיך זה קורה, אבל זה טעים לאללה כל העסק הזה ומאוד משמח. ואני יושב עם איתי סלע הפלאי בן השמונה כל ערב ורואה את הנבחרת. יש טוב מזה? כשיגדל, אלה יהיו כנראה הזכרונות הראשונים שלו מהכדורסל. גלגל החיים פועל את פעולתו. ואני נפעם.

נפעם, אבל גם סחוט, מרוט ועייף. וככזה, אני מודיע לכם בהזדמנות זו ובקצרה יחסית הפעם, שאחרי יניב גרין גם מאיר טפירו עבר את 1000 הנקודות בקריירה בזכות המשחק הזה נגד הקרואטים. אם אתם רוצים להיות מדויקים אז עכשיו הוא עומד על 1001 נקודות ועדיין מדורג במקום ה-12 בכל הזמנים. תיכף הוא עובר את עופר אשד, תיכף יניב גרין חולף על פני תנחום כהן-מינץ. ועל ההופעה ה-100 של קוז'יקרו אתמול כבר סיפרתי. ובקיצור, נבחרת של שחקנים שנכנסו להיסטוריה יש לנו כאן.

"צביקה שרף הוא מאמן תותח, צביקה שרף", היה אומר ודאי שליימה לא היה נדרש לכך, אבל את קולו עוד נשמע ודאי ביום שני, מועד התכנסות חברי היציע, ולא נאיץ בו לומר את הדברים טרם בשלו סופית במוחו.

ושוטה הנבואה, אגב, ביקש להודיע, שפנאיוטיס ינאקיס, מאמן אלופת אירופה וסגנית אלופת העולם המכהנת, יפוטר אחרי האליפות הזו. נגמר העסק. השחקנים תפחו ותפחו מדולרים, כל אחד הוא ביג שוט וחבל על הזמן. אם פפאדופולוס שווה שלושה מיליון יורו, אני קו-קו-קו-קונילמל.

סופ"ש נאה כרפאל שיהיה לכם.