שלום ערן,
אני נמצא בשליחות בארצות הברית והייתי חייב לשלוח אליך את הסיפור הבא, שקרה באמת היום, ושכותרתו: איך ייצגתי איתו המדינה בכבוד. תרצה תפרסם, לא תרצה, לא תפרסם. קבל, תיהנה, רק תקרא עד הסוף.
כמו כל ניו יורקר "מעמד-בינוני-נמוך-עוסק במקצוע חופשי-בשנות העשרים שלו" (שלהי-שלהי שנות העשרים, אבל עד סוף נובמבר עדיין שנות העשרים), נרשמתי בשבוע שעבר למכון כושר בבניין מעבר לרחוב. אלא מה, שלא כמתחייב, ובשל העובדה שבמחיר מאוד אטרקטיבי יש במכון הקרוב גם בריכה ומגרש כדורסל, "נאלצתי" להירשם למכון שעל דלתו מתנוססת בגאון הכתובת YMCA.
למי שלא מכיר, מדובר באגודה בת כמה עשרות שנים ששמה למטרה לקדם ערכים נוצריים דרך חינוך גופני. עכשיו, שימו עשרות בנים שמקבלים חינוך קתולי אדוק, שחררו אותם להתעמל, תמנעו מנשים להיכנס, ומה קיבלתם?
חדר משקולות מלא באוחצ'ות שריריים וחלקים, למעט השפם, שאתה ממש לא רוצה להסתובב שם במכנסיים הדוקים מדי. לקח לי בערך יומיים עד שהבנתי את העניין (בהתחלה באמת חשבתי שאנשים מחמיאים לי מרצון טוב), אבל מאז אני כבר לא נכנס לבריכה ללא השגחת מצילה*.
אז ברצינות - בשנים האחרונות כבר מותר לנשים להיכנס, והמקום כבר לא משמש סט לקליפים של ג'ורג' מייקל וחבר מרעיו, ועל מנת לשנות את התדמית שנוצרה למקום החבר'ה פיתחו כל מיני פעילויות קהילתיות, החל מטיולים ועד לליגות ספורט פנימיות שפונות לאנשים שבדרך כלל לא היו מגיעים לשם – מרבעים אחרים שלא משופעים במתקני ספורט מפוארים, כמו הארלם למשל.
היום, אחרי העבודה, וכחלק מהשגרה היומית, הלכתי לחדר כושר, לבוש בגופייה אפורה. למה זה משמעותי - חכו.
לפני שניגשתי לחדר הקרדיו, הצצתי במגרש הכדורסל. באותה שעה היה משחק של הליגה הקהילתית - שתי קבוצות של חבר'ה שאלוהים חנן אותם בגובה, נפח ופיגמנטים, שיחקו על המגרש, כשקהל צבעוני** של נשים ומנשנשים*** צופה בהם בשקיקה. יש שעון, יש ניקוד, משהו כמו המבצר במשמר העמק במשחק רדיוס בלי קהל.
בדחילו ורחימו, התיישבתי בצד וראיתי שתי קבוצות שונות בתכלית - הקבוצה שלבשה את גופיות התכלת, שמנתה ארבעה ג'מוסים בגובה של בערך שני מטרים כל אחד, וילד אחד, אתלט מדהים, שפשוט האכיל אותם בכדורים שברובם מצאו את הקרש והחישוק.
לעומתם, לובשי הגופיות האפורות שיחקו משחק שוטף שכלל מגוון תרגילים - אחד על אחד, אחד אחר על אחד אחר, וזהו. לקראת סוף הרבע השלישי האפורים הובילו בעשר נקודות בערך, ודי ג'יי, האתלט הצנום מהקבוצה התכולה, לא יכול היה לשאת את החרפה, והתחיל לקחת את הכדור לטבעת, ולהניח אותו בתוכה בעוצמה שרק זעם טהור יכול לספק. הבחור שצפה במשחק לידי, אמר שהדי ג'יי הזה משחק שם מגיל 14, ואם הוא לא היה מתעסק "בעוד דברים", הוא היה מגיע לפחות למכללות.
ממש בהתקפה האחרונה של הרבע, די ג'יי סבסב את השומר שלו בדרך לעוד רוורס ליי-אפ והשומר המסכן השתטח על הרצפה כשהוא אוחז את הקרסול משל היה כדורגלן ישראלי. המשחק נעצר - שמונה הבפאלואים ודי ג'יי אחד רצו לבחור ששכב על הרצפה, והבינו שכנראה כאן נגמר הערב שלהם. האפורים נשארו עם ארבעה שחקנים.
הזכרתי קודם שבאתי עם גופייה אפורה? אחת הצופות שמה לב לעובדה הזו, וכך, כמעשה ווסלי סנייפס לוודי הרלסון ב"גברים לבנים לא יכולים לקפוץ" (אין לאף אחד ספק שבאנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב) קיבלתי את הזדמנות חיי - לעלות לשחק עם ומול חבורת אתלטים מדהימה.
עכשיו, שיהיה ברור – לא מדובר כאן בשחקן מהשורה הראשונה. ההיפך המוחלט. המהלך היחיד שבו אני מצטיין הוא הורדת זקיף, וגם זה בתנאי שהזקיף לא שוקל יותר ממני.
מהצד השני של המגרש, מגוון המהלכים ההתקפיים שלי מתמצה בלעמוד לחסימה ולקוות לטוב. אז עשיתי את מה שאני יודע הכי טוב - קיוויתי לטוב. ועם הרבה בטחון, נכנסתי לשחק.
רבע רביעי. האפורים (להלן:"אנחנו") מובילים בעשר - צריך להעביר עוד עשר דקות בשקט. הכדור אצלנו - ג'מוס א', שעקב העובדה שהוא היה נמוך יותר מכולם (חוץ ממני ומדי-ג'יי) הנחתי שהוא הפוינט גארד שלנו, התנהל קוממיות על הקשת, וחיכה לרגע של חוסר ערנות כדי לחדור לצבע. כמעשה אליפלט, שזחל אז ישר מול האש, נעמדתי לחסימה מאחורי השומר וסימנתי לו לחדור לסל. הבחור נעזר בחסימה, וכאילו היה וויל ביינום, נכנס לקיר של ארבעת היאקים באפור, ובלית ברירה מסר את הכדור לאיש היחיד שהיה לבן ופנוי – אני.
בלי לחשוב פעמיים, כאילו אני איש קרח, עליתי לשלשה. לרגע הכל דמם מסביב- התאואים בהו בחוסר אמון, והכדור, גם לו היה לא נעים לראות איך אני מובל באלונקה החוצה, צלל לתוך החישוק כשב אל חיק אמו. אני והאפורים קפצנו כאילו לקחנו את גמר היורוליג - הייתי מאוד שמח, והם לא הבינו מה קרה פה.
בהתקפה קיבלתי יותר ביטחון, ובעזרת עוד חסימה כבר מסרתי להאלי הופ. גם בהגנה לא טמנתי ידי בצלחת- אלא באשכים של השחקנים מולי, שפשוט כדררו מהר מדי לקואורדינציה הקלושה שלי. עוד התקפה אחת, האפורים כבר גילו מי באמת מנהל כאן את העניינים - טיפ אין בריבאונד, ואני מלך העולם.
אלא שכאן קרה משהו- די ג'יי התעורר ובכל התקפה ביקש להגיע למצב שאני שומר עליו. איזה שומר ואיזה בטיח- הוא העביר אותי בין הרגליים, זרק אותי לרצפה, ודפק לי דאנקים על הראש בלי לראות ממטר. הוא ראה אותי משני מטר- מעלי.
בהתקפה, אחרי שנגמר לי האוויר, התאואים שלי שיחקו ארבעה מול חמישה, ואחרי איבוד הכדור השלישי שלי, נשארתי מאחורה, כדי להיות בטוח שאף אחד לא ימסור לי בטעות.
כשאחת הבנות בצד התחילה להתחמם (ראיתם פעם מרכבה סימן ארבע עושה מתיחות?), הבנתי שכנראה זה לא בדיוק המקום שלי.
כשהקבוצה שלי התחילה לשמור עלי ולמנוע ממני את הכדור, המסר בהחלט חודד.
אבל, מפה לשם הגענו לשניות האחרונות של המשחק. אנחנו, בדרך פלא, מובילים בנקודה. הכדור האחרון אצלם - די ג'יי מוביל כדור ומושך שעון. הוא מקבל שני שומרים, וברור לכולם שהוא לא מוציא את הכדור, אלא הולך איתו עד הסוף.
5 שניות לסיום.
די ג'יי מנער את השומרים שלו כאילו היו אוויר, ומגיע למרחק צעד וחצי מהסל. בהחלטה של רגע, אני מחליט לנסות ולחסום אותו, או לפחות לסחוט תוקף. אני מתייצב מולו, רגליים נעוצות בקרקע מבט נחוש בעיניים וציפור קטנה בלב. אני מוכן להישבע שדי ג'יי היה מופתע רק מעצם העובדה שאני שם. הוא עולה לאוויר- אני ממתין למכה. כשהברך שלו מנתצת את עצם החזה שלי אני מזנק אחורה, ומקווה שמישהו יגיד "תוקף", כי אני באותו רגע לא יכולתי לחבר הברה ועיצור, שלא לדבר על שניים מכל אחד.
הדבר הבא שאני רואה זה את די ג'יי נתלה על הטבעת אחרי שהטביע שוב בשנייה האחרונה וניצח את המשחק, לגמרי לבד. אני הייתי שם רק כדי לתת יד.
הקבוצה שלי, במקום לעזור לי לקום ולשבח אותי על המאמץ, אם לא על היכולת, הפנתה לי גב ויצאה מיד מהבניין כולם כאחד אבלים וחפויי ראש. כשהצלחתי לקום לבסוף, ולנשום באופן סדיר, יצאתי מהבניין כשעיגולים שחורים עוד מעטרים את שדה הראייה שלי.
די ג'יי חיכה בחוץ - עם חברה שלו, המרכבה, ועם סיגריה מושטת בשבילי.
הוא חייך ואמר לי, באנגלית כמובן - "שמע בנאדם, זה היה מעשה מאוד אמיץ בשביל בנאדם כמוך".
"מה זה, כמוני? לבן?" שאלתי, והוא צחק. "לא דופוס - אחד שלא יודע לשחק, לא יידע לשחק, ולא כדאי שישחק. מאיפה אתה בכלל? שמתי לב שיש לך מבטא".
וכאן, כאן הגיע הרגע שלי.
"אני? אני מפורטוגל!" אמרתי, וכדי להסיר כל ספק, הסתובבתי והפטרתי "אדיוס!".
וככה בדיוק ייצגתי את המדינה בכבוד.
שנה טובה מניו יורק!
מקרא:
*לא שיש משהו רע בזה, אני פשוט לא בעניין.
** הבגדים, כן?
*** אני לא הומופוב או משהו, אבל זה פשוט דרש.
