חמש דקות לסיום המשחק בין גרמניה לספרד ברבע הגמר, התחלתי לחשוב על זה שלגרמנים אין מתאזרח בנבחרת ומה היה קורה אם היו מצליחים לאזרח איזה גארד תותחן שיאזן את הקבוצה הזו וייתן לה יותר סיכוי ללכת רחוק.

התגובות שלי לעצמי היו כאלה:

אחת, גם בלי מתאזרח גרמניה זכתה בסגנות אליפות אירופה לפני שנתיים, זכתה במדליית הארד באליפות העולם ב-2002 באינדיאנפוליס וסיימה רביעית באליפות אירופה ב-2001. משהו שם כנראה נדפק. בין השאר, הנבחרות האחרות למדו להתמודד טוב יותר עם נוביצקי לאורך השנים והשחקנים האחרים לא יציבים ולא מצליחים להרים את הנבחרת כשהוא בינוני.

שתיים, נכון שבוסניה, ישראל, מקדוניה, גרוזיה, צ'כיה ומדינות אחרות נעזרות במתאזרחים, מי באופן קבוע (אנחנו, אנחנו) ומי רק לאחרונה (נגיד, הצ'כים והרוסים עם ג'יי. אר הולדן). אבל הגרמנים הם עם גאה מכדי לקחת איזה אמריקאי ולדאוג שיסדרו לו חתיכת דרכון או משהו. גם אצל היוונים אין מתאזרח. אז או שהגאווה מדברת, או שהחוק מדבר, או שניהם, אבל היה נחמד מאוד לראות את הולדן, נניח, משחק דווקא עבור גרמניה.

כך או אחרת, אחרת או כך, יש רגעים שבהם הגרמנים חוטפים שלושים הפרש, כמו נגד הספרדים או הסלובנים, ומאוד לא נעים להביט על נוביצקי בסיטואציה הזו. מאוד לא נעים, אני מניח, גם להיות נוביצקי בקטעים האלה. MVP של ה-NBA משחק עם חבורה שרוב הזמן נראית רע בטורניר הזה, חסרת אנרגיות ויכולת. ובכל זאת, כמו שאני מכיר אותם, את המשימה שלהם הם ישיגו: מאבקים קשים במשחקים על מקומות 5 עד 8 וכרטיס לאולימפיאדת בייג'ין.

גם לצרפתים יש מתאזרח, טאריק קירקסיי, אבל שם הסיפור הוא דווקא טוני פארקר. זו אליפות שלישית שפארקר דופק את הנבחרת שלו במו ידיו בשניות האחרונות והוא הולך ומסתמן כמו איזה גיבור טראגי (להבדיל ממאירק'ה טפ-הירו, הגיבור הקשוח).

סן אנטוניו, אליפויות, MVP של הפלייאוף, כל אלה לא עמדו לצידו באליפות הזו, גם לא בקודמות. ב-2003, באליפות בשבדיה אליה הוא הגיע בדיוק כמו עכשיו, כאלוף NBA, שיחקה צרפת בחצי הגמר נגד ליטא. 16 שניות לסיום היה לצרפת כדור אחרון בפיגור שתיים הפרש כדי לנצח את המשחק, אבל פארקר איבד איכשהו את הכדור והליטאים הוסיפו עוד שתי קליעות עונשין וניצחו.

במשחק על המקום השלישי באותה אליפות, שנתן לא רק מדליית ארד אלא גם מקום באולימפיאדת אתונה, צרפת הפסידה לאיטליה בשתיים הפרש. את הכדור האחרון החטיא פארקר, הפעם בליי-אפ. זו היתה, אגב, אותה נבחרת איטלקית, שבמשחקי הבית המוקדם הפסידה לצרפתים ב-33 הפרש. הנה, זה פארקר מלפני ארבע שנים נגד האיטלקים.

לפני שנתיים, בחצי הגמר נגד יוון, פארקר החטיא שתי זריקות עונשין בדקה האחרונה והספיק גם לבצע צעדים בזמן הזה. צרפת הפסידה בנקודה ליוון, שזכתה בהמשך באליפות. הנה, זה פארקר נגד היוונים מלפני שנתיים.

הפעם, ברבע הגמר נגד הרוסים, הוא חילק את שתי ההחטאות שלו על פני שני ביקורים על הקו.

אחת פה, אחת שם והכי גרוע – שתי שניות לסיום, כשהתבקשה החטאה מכוונת בזריקה השנייה שלו מתוך תקווה שאחד הצרפתים ייקח את הריבאונד וישווה, הוא עשה מה שצריך אבל באופן בולט וצורם מדי והכדור לא פגע בטבעת, במקום להחטיא בנונשלנטיות. בקיצור, אפילו להחטיא עונשין הוא לא יודע. השופטים העבירו את הכדורסל לרוסים והמשחק הסתיים. והנה, זה כבר צילום של פארקר מהאליפות הנוכחית, טרי-טרי.

באליפות העולם בשנה שעברה הוא נפצע זמן קצר לפני המשחקים, והצרפתים עפו בשלב מוקדם יחסית. ובמשפט אחד: פארקר אמנם לוקח על עצמו את כל האחריות, אבל הוא עדיין לא הביא את צרפת לשום הישג ממשי.

ב-NBA הוא נחשב לפלא, דוגמה לאירופי שהגיע קטן מאוד ויצא גדול מאוד כשיש לו עוד הרבה שנים לשחק ולהשפיע. באירופה, בינתיים, הוא לא עלה על הפודיום. אולי באולימפיאדת בייג'ין, או הצרפתים ישיגו כרטיס לשם, או בעוד שנתיים אליפות אירופה, אם עדיין תהיה לו מוטיבציה וכיף להגיע אחרי כל הפישולים האלה.