בימים של מלחמות, חטופים, בלאגנים אמיתיים בצפון, בדרום והאמת שגם באמצע, אני מת לברוח לאיזה שיר טוב. מחפש בנרות ולא בא כלום. השירים ברדיו מתחלפים בזה אחר זה ושום דבר לא נראה טוב מספיק, מרגיע מספיק, מצחיק מספיק, שאנן ונינוח במידה, מקומי בהגזמה. שום-כלום.

אז הלכתי בלית ברירה לחפש בין השירים של פעם ומצאתי את יהודית רביץ, הלא היא יודית, הכוהנת הגדולה, שבאיזשהו שלב בחייה מצאה את השלמות והפכה לאמא מסורה אחרי שהפגיזה פה עשרות שירים שכל אחד מהם כמעט הוא פצצה. אהה, זו לא מלה טובה כל-כך עכשיו, בעצם.

"ארבע לפנות בוקר" יושב טוב ומזדמזם מצוין ונהדר עד היום הזה ממש, למרות שבטח חלפו עשרים שנה מאז נכתב. לפחות. נשמע לי יותר כמו 25 שנים לאחור. יש בו משהו מאוד מרענן ולא כבד, אפילו הומור מסוים, גם אם הטקסט עצמו מספר על תחושות לא סימפטיות ודיכאונות וכאלה. רביץ כבר בת חמישים אגב, חמישים עגול ויפה כזה. סיבה טובה לזכות אותה באיזכור כאן, בפינת "שיר אחד ביום", ולא לגמרי ברור איך זה לא קרה עד עכשיו. בושה וכלימה לכותב. התבייש לך, חסר לב.

"אם לא תבוא יבוא אחר", הא יהודית?

שובבה קטנה.

ארבע לפנות בוקר
אנ'לא נרדמת
לבד קשה לי ללכת לישון
ארבע לפנות בוקר
אני רוקמת
חלום ליל קיץ כיד הדמיון

אני לבד – כלום לא עוזר
אני כמעט על סף משבר
מתי אתה חוזר?

ארבע לפנות בוקר
התריס פתוח
חצי ירח מציץ בחלון
ארבע לפנות בוקר
ורק הרוח
עושה קולות וגלים בוילון

אתה כבר בטח לא זוכר
הלכת למקום אחר
מתי אתה חוזר?

הזמן עובר בעצלתיים
ושמש כבר בשמיים
אני לבד, אבל בינתיים
איפה אתה? איפה אני?

ארבע לפנות בוקר
הדלקתי רדיו
זה רק הביא לי יותר דיכאון
ארבע לפנות בוקר
אני בבית
מה עוד נשאר לי מלבד זיכרון

אתה כבר בטח לא זוכר
אמרת שתחזור מהר
מתי אתה חוזר?

הזמן עובר בעצלתיים...

ארבע לפנות בוקר
אנ'לא נרדמת
לבד קשה לי ללכת לישון
ארבע לפנות בוקר
אני רוקמת
חלום ליל קיץ כיד הדמיון

אני לבד כלום לא עוזר
אם לא תבוא יבוא אחר
מתי אתה חוזר?

הזמן עובר בעצלתיים...