התלבטתי אם לכתוב או לא, כי כבר הודיתי בקול רם שאני לא ממש מתעניין או מתמצא בכדורסל נשים אירופי ברמות שמצדיקות התבטאויות פומביות. מעבר לזה, אני גם לא עוקב אחר ליגת הנשים בארץ, למעט פה חמש דקות, שם עשר דקות בטלוויזיה. ברם אולם ואף על פי כן, הייתי בשניים-שלושה משחקים של מכבי רמת חן בעונה שעברה, גם כי אני רמת גני וזה קרוב, גם כי זה בחינם וגם כי איתי סלע הפלאי התעניין קצת בעסק. אז הלכנו. היה נחמד, לא נכחיש זאת.

אז אולי בכל זאת, הנה כמה רשמים כלליים מתוך משחקי נבחרת הנשים באליפות אירופה. למעשה, ראיתי שניים וחצי: אלה נגד צ'כיה ולטביה במלואם וחצי משחק נגד טורקיה.

שמעתי השבוע שלושה אנשים שונים, כולם גברים צריך לומר, שחזרו על אותו משפט במלים שונות: קשה לראות כדורסל נשים. זה לא אותו דבר, זה לא דומה. כדורסל זה כדורסל, וכדורסל נשים זה משהו אחר לגמרי. זה פשוט לא עובד. הכל יותר איטי, נמוך, חלש. קשה להתלהב מזה.

נשמע שוביניסטי אולי. במציאות, מי שחי על כדורסל גברים שהוא בדרך כלל מהיר, פיזי, אתלטי, נשען על יכולות אישיות מצוינות ואולי גם על דיוק בקליעה, לא מצא את הרגליים ואת הידיים במשחקים של נבחרת ישראל שקלעה ב-36% מהשדה באליפות באיטליה.

לעומת זאת, ראיתי הצגה אישית יוצאת מהכלל של שחקנית מנבחרת לטביה, אנט יקאבסון, גארדית עם שמאלית נוקמת, מהסגנון שכבר הרבה זמן לא ראיתי. היא השליטה את הרצונות שלה על המשחק בזכות רצף קליעות מרשים מבחוץ. בלי להתמצא בצמרת האירופית של כדורסל הנשים, אני מניח שהיא אחת הטובות באירופה בתפקידה. היה תענוג לראות.

אין לנו מישהי עם סמכות כזו. ברמה האישית לגמרי, יש לנבחרת ישראל מעט שחקניות שממש יודעות מה לעשות עם הכדור, או לגרום לו לסור למרותן. שי דורון ולירון כהן הן חלק מהן, ליעד סואץ היא השלישית, לייני סלווין היא האחרונה, פחות או יותר. דורון וכהן לא פגעו מבחוץ באליפות, סואץ עלתה וירדה, סלווין שיחקה רוב הזמן משחק מרוחק ולא משפיע. זו לא היתה אליפות גדולה לאף אחת מהן.

אברמזון לקחה צ'אקות מבחוץ באחוזים טובים, וזה לא משהו שהיא נוהגת לעשות בליגה כאן. אם יש לה את זה, צריך לעבוד איתה ולפתח את התכונה הזו עוד יותר. אין בכדורסל שלנו יותר מדי גבוהות של 1.85 ומעלה עם יד טובה מרחוק. מצד שני, אם ייקחו אותה החוצה, מה יישאר בפנים?

ג'ניפר פליישר, זה מה יישאר.

ה-1.90 פלוס היחידה בנבחרת. קצת מגושמת, קצת מבולבלת, אבל אי-אפשר להגיד עליה שהיא לא נותנת על המגרש כל מה שהיא מסוגלת. גם אבא שלה, בוב, היה כזה בימים שלו במכבי ת"א והפועל ת"א. אחד שלא השאיר אנרגיות בבית ותמיד שם את הלב על המגרש לפני כל דבר אחר.

מול הגבוהות של אירופה זה מעט מדי בדרך-כלל, אבל פליישר נתנה טורניר סביר.

תכל'ס, הכי שחקנית בנבחרת זו היא ליעד סואץ-קרני. היא טובה ביותר מאשר רק אספקט אחד או שניים, אם כי המשחק הראשון שלה היה נוראי. שחקנית עם ג'אמפ-שוט מחצי מרחק, יכולת טובה בחדירה לסל, הרבה התלהבות, יודעת להכניס כדור פנימה גם ממצב סטטי וגם תוך כדי תנועה לסל.

היא לא מספיק גבוהה כדי לשחק מתחת לסל, ולא נראה לי שזריקות לשלוש זה משהו שהיא צריכה לחיות עליו. בכלל, אחוזי הקליעה שלה היו נמוכים, אבל שלי מי לא, בעצם? איבוד הכדור שלה נגד לטביה בסיום הרג את המשחק, ואולי גם חיסל בהמשך את האמונה של הנבחרת הזו לנצח את טורקיה, אחרי שאיבדה אפשרות ממשית מול הלטביות.

לא קמתי לראות את שי דורון באף אחד מהמשחקים שלה בימי מרילנד. היא הישראלית הראשונה ב-WNBA וזה יפה, אבל היא לא שיחקה שם וזה פגע בה. חוץ מזה, כבר למדנו לדעת שיש הבדל גדול בין ארצות הברית וכדורסל המכללות שם לבין אירופה. לא כל מי שהצליח במכללות הצליח גם פה כשחזר. עכשיו אני גם מבין למה היא לא שיחקה העונה בניו יורק ליברטי: היא קטנה מדי. היא פשוט נמוכה, לא פיזית מספיק ואין לה הרבה סיכוי מלבד צ'אקות מבחוץ. אם הקליעה שלה לא נכנסת כנראה שאין לה הרבה מה למכור. היא הצטיינה בשני אלמנטים באליפות הזו: הראשון, לסחוט עבירות בשני צידי המגרש, אבל בשביל זה אתה לא נותן דקות משחק ב-WNBA. השני, לשחק עם מגן השיניים שלה בפה אין אנד אאוט וחוזר חלילה.

מהפרומואים של ימיה במרילנד ששודרו כאן אצלנו, זכור לי ממנה יותר מכל דבר אחר התלהבות, אנרגיות, שאגות שמחה, הבעות על הפנים לטוב ולרע. לא ראיתי שום דבר מזה במהלך האליפות. אולי היא לא מספיק מחוברת לשחקניות האחרות, אולי מרגישה קצת כמו אאוטסיידרית, אולי מתוסכלת או חלודה מהתקופה שלה בליברטי. זה לא היה דומה לשי דורון של ימי המכללות.

ומצד שני, אנחנו (אוקיי, אני) לא ממש יודעים מה הרמה האמיתית בכדורסל המכללות ואיפה היא עומדת ביחס ליכולת של נבחרות צמרת אירופיות כמו צ'כיה, רוסיה או ספרד. יכול להיות שההצלחה שלה במכללות קצת משקרת. והלוואי שאני טועה ואחרי עונה שלמה עם רמלה בליגה שלנו ואחר כך עוד קמפיין בנבחרת, אפשר יהיה לראות שי דורון שונה לגמרי, משופרת ועם ביטחון גדול יותר. די ברור, שלקבל ממנה 28% באליפות זה משהו שאלי רבי והעוזרים שלו לא האמינו שיקרה.

להגיד שהתלהבתי מהנבחרת הזו? לא התלהבתי.

להגיד שהייתי נשאר לראות משחקים של נבחרתו אחרות באליפות הזו, לו היו משדרים הלאה? לא הייתי נשאר (רגע, משדרים הלאה? אם כן, אז בבקשה, מורן, לדבר קצת פחות. באמת. זה יעשה לשידור ולך רק טוב. לא שאני אראה, כן? אבל עבור אלה שכן. סדרי להם גוד-טיים כמו תמיד, אבל בפחות מלים).

להגיד שאני משוכנע שיש עתיד לחבורה הצעירה הזו, כמו שהקפידו לטחון לנו אלי רבי וטל נתן? לא יודע, לא בטוח. לא הספקתי לראות הרבה ממירב דורי, ואני לא יודע עד כמה היא יכולה להגיע רחוק ברמה האירופית. באברמזון יש משהו. שירן צעירי? איילת כהן? קטיה לויצקי? נראות לי כמו שחקניות משלימות ולא יותר, שום דבר מיוחד ברמה האירופית. ובקיצור, אם שי דורון לא תעשה קפיצה משמעותית, ולא ייווצר איזשהו תיאום בלתי רגיל בינה לבין סלווין וכהן שייחד את הנבחרת הזו משאר הנבחרות, אני לא יודע אם יש לנבחרת הזו בסיס אמיתי לבנות עליו.

יכול להיות שבפעם הבאה שהנבחרת הזו תגיע לאליפות אירופה, בתקווה שזה יהיה כבר באליפות הקרובה, ההפסדים נגד לטביה וטורקיה והדרך בה הם נקבעו, יעמדו מול העיניים של הצוות המקצועי והשחקניות ואפשר יהיה להפיק לקחים באופן מהיר וקל יותר.

יכול להיות, אמרתי. לא הבטחתי כלום.

הדבר הכי יפה בכדורסל נשים בעיניי הוא תיאום קבוצתי. אני מדבר על מסירה ועוד מסירה עד להגעה למצב קליעה חופשי. ראיתי מעט קטעים כאלה בנבחרת ישראל. השחקניות לא מספיק גבוהות לתת דאנקים, או להוריד ריבאונדים מקצה הלוח, והכדורסל שלהן מבוסס פחות על קרוס-אוברים או אחד על אחד (אלא אם זו לירון כהן, שהניסיונות שלה לאחד על אחד גורמים גם להרבה איבודים). לכן, הנעה מהירה ומתואמת שמביאה את הכדור בסופו של דבר לקלעית מיומנת באחת הפינות, או מצליחה לבודד את ג'ניפר פליישר בפנים לסל ועבירה (או לפחות אחד מהם), זה סוג של משחק התקפי שצריך להיות בסיס לנבחרת הזו.

פעם, כשהייתי בן 16, שחקן בנוער של מכבי פ"ת, היה לנו משחק אימון נגד אליצור חולון, אלופת המדינה, עם ענת דרייגור, אורית ליטני, שני כהן, איתי (ככה קראו לה, זו לא טעות) קוויטינסקי ואחרות, אני כבר לא זוכר את כל השמות. אורלי גרוסמן היתה אז על הספסל בתחילת הדרך שלה, ילדה כמונו. עלינו לשחק נגדן וניצחנו בארבעים הפרש. אבל עד שזה קרה, ועד שההפרש נפתח, הייתי המום מיכולת הנעת הכדור שלהן. טיק-טק-טוק, מצד לצד, ועד לקליעה חופשית באחוזים טובים של קלעיות מיומנות. כל עוד היינו מופתעים ועמדנו והסתכלנו ולא נענו מספיק עם הרגליים, הן עשו לנו בית ספר. אחרי חמש דקות התחלנו לשחק פיזי, עם מלחמה על הריבאונד, לחץ על הכדור ומגע (קצת לא נוח לשמור על בחורה, בואו נגיד), ומאותו רגע והלאה המשחק התחיל לחשב את קיצו לאחור.

התקפית, לא ראיתי מהנבחרת תיאום כזה, כמו שאפיין את חולון של אז. אולי השחקניות באמת צעירות ולא מנוסות ומחוברות מספיק עדיין. אולי באמת הפערים בין הנבחרות גדולים מאוד, אבל משחק כמו נגד לטביה אפשר היה לנצח. ואתם יודעים איך זה באליפויות אירופה. ניצחון אחד ואתה ב-12 הגדולות. ואז הגדרות גרנדיוזיות כמו 'הישג אדיר' ו'מסע מופלא' צצות לאוויר תוך שניות.

יאללה, יחסית לעובדה שעכשיו חג ושכדורסל נשים הוא לא ממש הדבר שאני חי עליו, 1270 מלים זה יפה מאוד, לא?

כן.

אז שלומות ונצורות לכם בשלב זה וחג שמח.