ינואר 1990, לדעתי. העונה הראשונה שלי כמישהו שמקליד על מחשב והדברים שהוא רושם מתפרסמים על נייר, שאחר כך זורקים אותו לפח. לעיתון ההוא קראו 'עולם הספורט', ויש אומרים עד היום שהקדים את זמנו. שרד חצי שנה העיתון ההוא, וינואר היה כבר אחרי קו האמצע. בסוף פברואר הוא כבר ייחשב בר-מינן.

נשלחתי ללימוז' עם מכבי ת"א והסיפור הזה בא, די ברור, בעקבות העלאת דמותו של ואלרי דמורי באייטם שעוסק בפתרון חידת 'בעל המאה'.

זו היתה העונה של טד אואנס (עד כדי כך ותיק אני), וגם האחרונה של קווין מגי. באתי ממשפחה צנועה. כזו שעושה סוף שבוע במלון חוף התמרים בעכו או החוף השקט בכנרת, ומרגישה שהיא באמריקה. טיסה ראשונה שלי לחו"ל בגיל 22, יא אולוהים. ולחשוב שהיום כל ילד בן שנתיים וחצי כבר היה בטורקיה או בתאילנד. הזמנים השתנו.

הצמידו לי את יורם ארבל כמורה דרך. זאת אומרת, המזכירה הראשית הכירה אותו וביקשה שישמור על הילד, שעד היום לא ראה מה זה מטוס ואכל אצל אימא שלו צ'יפס ושניצלים ומה הוא מבין ברגלי צפרדעים. ארבל שידר אז בערוץ 1 את המשחקים של מכבי ת"א. כמעט 18 שנים עברו ושום דבר מיוחד לא קרה, חוץ מזה שלגביע אירופה לאלופות קוראים היום יורוליג ובמקום הערוץ הראשון הוא ישדר בערוץ 10.

נסענו. באמצע הדרך, איפשהו מעל שוויץ או איטליה, הוא הרים את סוגר החלון הקטן ואמר לי: "תראה, כאן זה האלפים, יש שלג עכשיו". ואללה.

נצמדתי אליו גם כשהגענו לעיר עצמה. "עיר משעממת", הוא אמר כשהסתובבנו ברחוב. "יש פה תעשיית פורצלן משובחת, אבל לא הרבה יותר מזה". החלטתי לעשות מעשה וקניתי קוף קטן מפורצלן בפוזה של שינה, שתהיה הוכחה שהייתי בלימוז'. אני חושב שהוא ישן עד היום על אחד המדפים, אם כי פעם נפל ונסדק קצת. לימים עשיתי לי מנהג לקנות חיה קטנה בכל מקום אליו הגעתי. פעם מעץ, פעם מזכוכית, פעם מפלסטיק. אבל מפורצלן יש לי רק קוף והוא מלימוז'. טוב, לא בדיוק כמו זה, אבל זה הקוף היחיד מפורצלן שמצאתי במאגר הצילומים.

לא שזה פרט חשוב במיוחד, כן?

למדתי להכיר את ארבל מקרוב. הגענו לאיזו מסעדה מובחרת בערב, כי זה מה שעושים העיתונאים כשהם נמצאים בחו"ל. בעיקר אוכלים. הוא הזמין איזה צפרדע או נחש, משהו צרפתי כזה, וחשבתי שאני מתעלף. "מה אתה רוצה להזמין?", הוא שאל. "שניצל עם צ'יפס", עניתי. והוא צחק: "לא בטוח שיש פה".

לא זוכר מה אכלתי בסופו של דבר, אבל את הקינוח לא אשכח. מוס שוקולד מדהים, סמיך, כל כפית מלמיליאן וכל ביס כמעט גן עדן. חוץ מהחיות, החלטתי להכניס עוד אלמנט לשגרה: בכל נסיעה לאירופה מטעם העיתון, חייב לאכול מוס שוקולד (בהמשך, החוק הפך להיות גמיש יותר והועמדה אופציה נוספת לבחירה: מוס שוקולד או טירמיסו). למדתי עם השנים לדעת, שיש המון דרכים להכין את הקינוחים האלה. תלוי פשוט איפה אתה נמצא באותו רגע ומה מנהגי בני המקום בהקשר הזה.

כן, נזכרתי, היה גם משחק.

זו היתה עונה לא מי יודע מה. אואנס היה מאמן אמריקאי מבוגר שעשה לעצמו שם בכדורסל מכללות. העסק לא לגמרי עבד בכל הקשור למכבי ת"א. ההתרשמות שלי היתה, שהוא איש מנומס מדי והשחקנים לא נותנים לו מספיק כבוד. והימים הם עדיין ימי שמלוק מחרובסקי. מוני פנאן ייכנס לעניינים רשמית רק שנה או שנתיים מאוחר יותר.

לאורך הנסיעה לצרפת ווילי סימס חש ברע. מאוד ברע. חולה-חולה. הוא היה חיוור ככל שסימס יכול להיות חיוור ואפשר לראות את זה על פניו. היה ברור מראש שהוא לא יגיע לאימון המסכם שלפני המשחק. גם קווין מגי לא הרגיש טוב. שניהם נשארו במלון והתעורר חשש לגבי שיתופם במשחק שלמחרת.

יצאנו לאימון. הם ואני איתם. מין נוהג כזה, יו נואו. אם כבר נסעת עד לימוז' לסקר את המשחק, לא תבוא לאימון לראות מה קורה? הרי עם כל הכבוד למוס שוקולד, אנחנו לא לגמרי מוותרים עליו. פשוט עושים הפסקה, מבקרים באימון, לוקחים כמה מלים בנאליות והופה, חוזרים למסעדה.

כשהגענו הצרפתים עדיין התאמנו. הנה הם אחד אחד: ואלרי דמורי, רישאר דאקורי, סטפן אוסטרובסקי, דון קולינס, מייקל ברוקס, מארק מ'באיה. בטח היו שם גם פדרריק פורטה, וילי רדן, פרנק בוטר. ואם אני מדקלם לכם את זה בעל פה מרחק כמעט 18 שנים כנראה שהם באמת היו שם. מי היה המאמן? לא זוכר במאה אחוז, כנראה שמישל גומז.

שמלוק עמד שם לבן. לימוז' היתה בכושר טוב. היציעים באולם בובלאן נראו מפחידים מאוד. תלולים. לא יציע רגיל, זה בטוח. קצת כמו קיר המוות או משהו. יציע גבוה, ארוך, בשיפוע מאוד מיוחד ושונה. לא שהייתי באולמות אחרים באירופה קודם לכן, אבל לעומת יד אליהו בעל הקווים המעוגלים והרכים בובלאן הותיר רושם לא סימפטי. בטח כשהאימון הסתיים בעוד האלי הופ של דמורי לברוקס, דאנק אימתני ושריקה לסיום משחק האימון הפנימי.

החזרתי מבט מהיציע לכיוון שמלוק. הוא היה עדיין חיוור. איכשהו, בלי מגי וסימס הוא היה פחות בטוח בעצמו, פחות עוקצני, וגם מצב הרוח שלו לא היה בשיאו. אפשר היה לראות את הקלישאה על גלגלי מוחו שמתרוצצים שעות נוספות מתרחשת במציאות. תיק-תק-תוק הם רצו ורצו ושמלוק לא נרגע כנראה עד שהפתיע פתאום ומכל החבורה שעמדה והמתינה שהצרפתים יפנו את המגרש פנה דווקא לבחור שעדיין לא חגג 22 ורק ניסה למקם את עצמו, ולהבין מי נגד מי בנסיעה הראשונה שלו בחיים לאירופה.

"סלע, אתה עולה להתאמן איתנו היום. אנחנו צריכים נשק סודי להפחיד את הצרפתים. מישהו שהם לא מכירים, שיחשבו שהבאנו זר חדש במקום קווין", הוא פנה אלי בשיא הרצינות. "מה הגובה שלך?", שאל.

"2.02, אולי 2.03", עניתי מבוהל. מה, אשכרה אני ומרסר על אותו מגרש?

"מצוין, זה כמו קווין", הוא ענה בזריזות. "לך לאמנון נתנאל ותגיד לו שאמרתי שייתן לך את הבגדים של קווין, תעלה ותעשה איתנו את החימום, ואם צריך תישאר עוד קצת עד שכל הצרפתים יסתלקו מהאולם. אני חייב להפתיע אותם".

"אבל שמלוק, אני, אני, הרי עברתי ניתוח בברך, אני בקושי רץ", עניתי.

"סלע בובל'ה, רק את החימום וקצת זריקות לסל מקרוב שהכדורים ייכנסו. הם לא יבינו מאיפה זה בא להם ומה קרה לקווין, זה יכול לעזור לנו בהכנה למשחק".

"אבל שמלוק, אני, אני, אין לי פה את הגומי למשקפיים, בלי זה אני לא יכול לשחק. הם יפלו", התחננתי.

"איזה גומי?", הוא רטן.

"גומי של תחתונים כזה, שקושרים שתי לולאות וזה מחזיק את המשקפיים. תמיד שיחקתי ככה, כל הילדות שלי", הסברתי תוך שאני מנסה להתחמק מהחבורה הצועדת אל תוך האולם בראשות לבאן מרסר שהסתיר את כל דלת הכניסה.

"אחח סלע מה יהיה איתך, עזוב, טוב", התנער ממני המנהל חסר התקדים ורץ לענייניו.

אנחת רווחה כזו לא נשמעה בלימוז' מזה שנים. קני בארלו ודורון ג'מצ'י וחן ליפין וכל האחרים הסתדרו בלעדי. לפחות באימון.

כי במשחק למחרת שום דבר לא הלך להם. סימס נשאר בבית המלון חולה-מת. מגי דווקא הגיע, אבל כבר בדקה השנייה נקע את הקרסול או משהו ולא חזר יותר לשחק. אואנס עמד חיוור על הקו, שמלוק עוד יותר, יציעי בובלאן התלולים רתחו ונראו כאילו בעוד דקה או שתיים הם סוגרים על המשטח משני צדדיו. דון קולינס נתן וואחד הצגה. נגמר 25 הפרש ללימוז' ואז גם למדתי, שהדרך חזרה הביתה היא תמיד יותר ארוכה כשמפסידים.

די ברור לי, ולשמלוק אפילו יותר ממני, שאם רק הייתי זוכר להצטייד בגומי של המשקפיים ולארוז גם אותו במזוודה, דברים היו נראים לגמרי אחרת: האימון היה מתקיים במוראל גבוה לקול צחוקם של החבר'ה של מכבי, והצרפתים היו רועדים מהאלמוני שאינו מחטיא בחימום. ומי יודע, אולי טד אואנס היה זוכה לסיים את העונה. ברם אולם, זאת לא נדע לעולם.

סופ"ש נאה כרפאל לכולכם.