תראו איך שמחשבה פשוטה יכולה להתגלגל משהו כמו שלושים שנה אחורה, מבלי שממש התכוונתי. הכל התחיל מיהוא אורלנד וסדרת הצ'אקות שלו, מתוך קטעי משחקי ההכנה של הפועל ירושלים שיצא לי לראות עד עכשיו.

מאורלנד הגעתי לריק בארי, האבא של רביעיית הכדורסלנים שהסתובבה בין ה-NBA לאירופה, חלקם עדיין בעסק, מי כשחקן פעיל ומי כפרשן וכאלה. מה הקשר בין אורלנד לבארי? מכם ציפיתי ליותר, היתה אומרת ודאי המורה המפחידה למתמטיקה, אטילקה שריסט, ששנים רבות אחרי שסיימתי תיכון עדיין צפה בחלומותיי מפעם לפעם. ושפמה עימה.

אורלנד צלף, גם בארי צלף, ברם אולם לא נשווה, כן? המכנה המשותף הוא צלפים וזה נראה לי כמו זמן ראוי ומתאים לשים נקודה בסוף משפט.

ודרך ריק בארי נזכרתי בחולצה שלי בבית הספר היסודי. חולצה של גולדן סטייט עם שרוולים ארוכים, מספר 24, כשל בארי ממש. חולצה שנדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שסבתא שלי ז"ל הביאה פעם מארצות הברית כבונוס לנעלי הקונברס שהיו קנייה חובה באותו זמן, אחרת לא נתתי לה אישור נחיתה בחזרה בלוד.

והחולצה.

היא זו שהניעה את האצבעות להקליד רבע שעה או כמה שייקח, ולכתוב לכם סיפור לאמצע שבוע, כי מי אמר שרק לשבתות מגיע סיפור כאן?

פעם אחת, לפני הרבה שנים, למדתי בבית הספר היסודי קפלן שבפתח תקווה העיר. לא זוכר אם זה היה כשהייתי בכתה ד' או ו', אבל בית הספר התרגש כולו לקראת בואו של טל ברודי לבית הספר לשיעור הדגמה של כדורסל, או משהו בסגנון.

ברודי הסתובב בין בתי הספר בארץ במסגרת איזשהו מסע שערך לטיפוח וקידום הכדורסל בישראל. היה איזה גוף שלקח חסות על העניין, ואני לא ממש זוכר את הפרטים. אני מניח שהיו שם המון כוונות טובות. המורה לחינוך גופני, מורה להתעמלות קראנו לו, היה פיני שער. כשטל הגיע לאולם בית הספר שהיה מפוצץ בתלמידים, פיני אמר לו: "אתה רואה את הילד הגבוה? אם אתה צריך להדגים משהו, איזה תרגיל, תיקח אותו. הוא הכי טוב".

רגע, קפצתי קצת מהר מדי. אולי זה מחשש לאזעקת "תעשה לו גרעפס", שעשויה להגיע בכל רגע מכיוון רעיית הנשיא ואחד מיורשיו. תומר סלע שמו.

צריך להבין, רבותיי וגבירותיי (אני יודע שגם אתן כאן לפעמים): זה היה טל ברודי. תקופה אחרת לגמרי, ערוץ אחד, קבוצה אחת, עיתון אחד. כמעט. טל ברודי היה ראש המשללה ונשיא המדינה ביחד.

כל בית הספר הצטופף על הבמה, שהכילה בערך רבע ממספר התלמידים והמורים שרצו להיות שם כשזה קורה. התרגשתי נורא. ידעתי שיש ממני ציפיות. הייתי הכי טוב בכדורסל בבית הספר ולבשתי במיוחד לאירוע את חולצת ריק בארי שלי. זו של גולדן סטייט, מספר 24, עם השרוולים הארוכים.

ברודי קנה את ההצעה של המורה להתעמלות, ונעזר בי בהדגמות. ככה חוסמים, ככה לוקחים ריבאונד, ככה עולים לקליעה נכונה, ככה מוסרים כמו שצריך. יש לי צילומים עד היום, תיפח נפשי אם אני משקר, ואני גבוה לאללה כבר אז. מדהים.

אחר כך הוא עבר לשלב המעשי. היו שם כל מיני תרגילים של צעד וחצי, ימין, שמאל, אחורה, קדימה והכל פתוח עוד לא מאוחר. בסופו של דבר, הגענו לקטע שבו כל אחד לעצמו. מי לכוכבות ומי ללעג ולקלס. ברודי סידר שמונה מאיתנו מתחת לסל אחד, ועוד שמונה מאיתנו מתחת לסל השני, נתן לכל אחד מספר והסביר את החוקים.

מדובר באחד על אחד פשוט, משחקים עד שנקלע סל. הוא עומד במרכז המגרש, מזמין שני שחקנים, אחד מכל צד, מוסר למישהו מהם את הכדור ויאללה, אחד על אחד עד לסל. ברצותו, הוא יכול גם להזמין שניים מול שניים, או שלושה מול אחד, וברצותו הוא מזמן שניים, מניח כדור על הרצפה ורואה שני סייחים צעירם יוצאים למרוץ כדי לתפוס בעלות על הכדור. וכל זה, על פי המספרים הסידוריים שהצמיד לכל אחד. מובן?

לא, כי אם לא מובן אני אחזור.

הייתי מספר 2.

או 3.

או 4, אתם לא באמת מצפים שאזכור, אפילו שאלה היו רגעי השיא בקריירה שלי נכון לאותו יום. ולא שהקריירה המריאה הרבה מעבר לזה בהמשך, כן?

ברודי שיחק אותה קול, העביר את הזמן בנעימים וחיבר לעצמו משחקונים של אחד נגד שניים, שלושה על אחד וכאלה. המתח היה אדיר. מתי הוא כבר יקרא לי?

בסוף הוא קרא: "נאמבר 4 מצד ימין, נאמבר 2 מצד שמאל", ומסר את הכדור ליריב שלי לאותו אחד על אחד קצרצר, שהתכוונתי להפוך לו אותו לסיוט. לקצרמר.

אני לא זוכר את שם המשפחה של הילד, אבל קראו לו איתן. אולי איתן כהן, או איתן לוי. מה שבטוח, קראנו לו איתן הסיני, כי הוא נראה קצת כמו תאילנדי. וטל מסר לו את הכדור.

נכנסתי לכוננות הגנה. חייב לחטוף לו את הכדור, חצי בית ספר רואה, אני לא יכול לפשל. מה גם ששירלי, רווית וכל שאר הבנות שאני אוהב (היו איזה שש, שבע או שמונה), יושבות ורואות. אסור לפשל. זה הרגע לקנות את ליבן.

הבעיה עם איתן היתה, שהוא היה זריז מאוד, הבן זונה. זריז ואתלטי. הוא היה בכלל מהענף ההוא, ענף הביפ, שאסור כאן להזכיר את שמו. אבל אתם יודעים איך זה בגיל הזה: מי שטוב בספורט, טוב בכל המקצועות כמעט באותה מידה. ואיתן הסיני היה אחד מאלה. כדורסל, פינג פונג, מה זה משנה. הוא ידע לשחק.

לבוש חולצת גולדן סטייט של ריק בארי, מופשל שרוולים כי כרגיל היה חם, הבטתי בו במבט מזרה אימה. אז עוד לא הכירו את היונה ההנפלדית, ככה שלא היה לי מודל כלשהו למשחק הגנה עילאי, אבל חשבתי שאני הולך לאכול אותו בשידור חי מול העיניים של שירלי ורווית. ומה שיהיה יהיה.

איתן התקדם בכדרור בטוח ואתלטי, אבל לאט לאט. הוא ידע עם מי יש לו עסק. טעות אחת והוא מפסיד. כל הקהל ידע. גם ברודי, כי פיני שער אמר לו.

ואז קרה הרגע הגדול: פחות או יותר כשאיתן הגיע לקו האמצע, שם חיכיתי לו בהגנה אישית לוחצת, הוא כידרר בטעות על כף הרגל שלו והכדור ברח אחורה. התנפלתי על הכדור באין מפריע, משל הייתי קרל לואיס בצעירותו, ובעוד איתן הסיני מרוח על הקרקע אדום מבושה, הלכתי לצעד וחצי שמאל עם הקרש, כמו שלימדו אז ומלמדים ודאי היום(רק שמי בכלל מתייחס לזה), וקלעתי את שתי הנקודות הקלות בחיי.

הנפתי יד למעלה כאות ניצחון וחזרתי לשורה כאחד האדם. איתן הסיני חזר גם הוא, כשהוא מביים צליעה קלה. כצפוי.

אני חושב שרווית הסמיקה. שירלי לא הביטה עלי אפילו. וכבר אז ידעתי, שזהו זה, נגמר לפני שהתחיל. אין לי עתיד איתה. ריכזתי אנרגיות ברווית היפה והעדינה. זה לא הסתייע.

וכל זה חזר אלי פתאום בגלל איזו צ'אקה של יהוא אורלנד נגד רמת גן. תמשיך לקלוע, חבוב, אתה מביא לי השראה.

עולם מוזר.