חשבתי על ברצלונה ועל התבוסה שלה לחובנטוד בדאלונה השבוע. אחר כך חשבתי על מה שהיה ניצחון התאוששות בבית מול גראן קנאריה. כי זאת לדעת: בשעה שאצלנו עוד לא התניעו, בספרד כבר משחקים פעמיים בשבוע.

אז קודם כל, שמתי לב ששוטה הנבואה לא שיבץ אותה בין המשחקים עליהם המליץ. אני יכול להבין למה. תקופה של חוסר יציבות קיצוני מאוד עוברת על הקבוצה הזו. יום אחד היא מובסת ב-21 הפרש נגד בדאלונה, אחר כך פותחת רבע ראשון ביתי נגד גראן קנאריה בפיגור 10, מנצחת רבע ביתרון 10, מנצחת רבע שלישי ביתרון 18 ומפסידה רבע אחרון ב-14 הפרש.

אפשר לסמוך על קבוצה כזו לכאן או לכאן?

ומשום כך, טוען השוטה, נותרה מחוץ לטופס.

אבל מה שתפס את העין אצלי היה הקטע הזה של סנטר שחור בברצלונה. או יותר נכון, היעדרו. פעם היה שם אאודי נוריס הנורא. אני זוכר גם ימים בהם התגלגל במלוא כובדו בן קולמן, אבל מדובר בהרבה מאוד שנים אחורה.

היום הסנטרים הם דניס מרקונאטו, מריו קאסון ופראן ואסקז. איטלקי, קרואטי וספרדי. לא אמריקאי, לא שחור. החלטתי ללכת אחורה, לראות מה הסיפור של הקבוצה הזו בכל מה שקשור לשחקני פנים אמריקאים שחורים.

בעונה שעברה: אותו ציוות בדיוק, קאסון, מרקונאטו, ואסקז.

עונה אחת קודם לכן: מרקונאטו, מארק גאסול, גרגור פוצ'קה אם אתם קוראים לו סנטר, כי הוא 2.15. והוא לא.

עוד אחת אחורה: מארק גאסול, רמון ון דר האר, אנדראה ז'יז'יץ', נניח, וגרגור פוצ'קה, אם אתם קוראים לו סנטר. והוא לא.

ועוד אחת: פטריק פמרלינג הגרמני, מארק גאסול, רוברטו דואניאס.

עכשיו אני מבין. היה להם את דואניאס כל השנים ובגלל זה הם לא לקחו אמריקאי לצידו. רצו לתת לו להתבלט.

לא, אפילו אותי זה לא משכנע. אני צריך להשתפר.

הלאה, אל 2002/03: פטריק פמרלינג, רמון ון דר האר, רוברטו דואניאס, אנדרסון ורז'או. אווו, מתקרב. יש פה ברזילאי. אבל עדיין לא סנטר שחור מארצות הברית. לא תגידו איזה מצרך נדיר שלא קיים בכלל בכדורסל העולמי.

עוד עונה אחורה: רוברטו דואניאס, אנדרסון ורז'או, אפטימיס רדזיאס.

ואנחנו כבר ב-2000/01: רוני סייקלי (אחד מגיבורי חידת בעל המאה הקודמת), רוברטו דואניאס, פרנסיסקו אלסון (הולנדי), אפטימיס רנציאס.

זאת אומרת, שמהרגע הראשון של היורוליג במתכונת הנוכחית שלה, לא שיחק בברצלונה אף סנטר אמריקאי. זה נראה לכם הגיוני? זו קו של המועדון? זה בגלל שסומכים שם על חומר מקומי – פעם מארק גאסול ופעם רוברטו דואניאס ולא רוצים מישהו יותר מדי דומיננטי, אלא משלימים למיניהם? אולי אוהבים לבנות סביב גארדים בעיקר, פעם נבארו, פעם שאראס, פעם באסילה. מה אני יודע.

אתם חושבים שבזה נכנעתי?

הלאה, אל 1999/00, קיבינימט.

דואניאס, רדזיאס ופאו גאסול, אם אתם מחשיבים אותו כסנטר, אבל הוא שיחק בברצלונה כ-4 ובעונה הזו היה ממש ילד ובקושי קיבל במה.

עוד עונה אחורה: דואניאס, אוריאול חוניינט, ופאו גאסול, אם אתם מחשיבים אותו וכו'.

ועוד אחת ואנחנו כבר ב-1997/98: אלפונסו אלזמורה, רוברטו דואניאס, ו . . . רגע, מה זה, אמריקאי שחור! ג'רוד מוסטאף, עם ממוצעים סבירים של 11 נקודות ו-6 ריבאונדים ב-27 דקות.

עכשיו ככה: ממה שאני זוכר, מוסטאף היה פאוור פורוורד. אולי-אולי פאוור פורוורד שמשחק קצת סנטר פה ושם.

ברם אולם, שני דברים יש לי לומר לכם: הראשון, הדברים נכתבים מאוד מאוחר בלילה. השני, אני חושב שהכוונה די ברורה כבר והעניינים הובהרו. אז לצורך העניין נגיד שמוסטאף הוא סנטר.

זה אומר, שכבר עשר שנים אין לברצלונה אף אתלט אמריקאי מתחת לסל, או לפחות איש בריא וכבד שמגיע ממי שנחשבת למדינת הכדורסל הטובה בעולם. ואיכשהו, תמיד נדמה שלמרות הגופות הכבדים והשחקנים הגבוהים שברצלונה מקפידה להציב בקו הקדמי שלה לאורך כל השנים, תמיד חסר איזה מישהו רציני שם, בתוך הצבע, אחד שיכול גם לחסום, גם לקלוע, גם לקחת ריבאונד וגם לרוץ את המגרש כמו גארד.

זה לא קורה כבר עשור, מתברר.

שנבין את אאיטו, או מאלקוביץ', או איוונוביץ', או פשיץ', או סאביץ', או כל מי שהיה לו יד ורגל בהחלטה הזו לאורך השנים? לא, לא נבין. אבל אלה העובדות וכבר מאוחר.