הודעות לאומה

אף אחד לא מכריח אותי, אבל אני חייב: מרגיש לא נוח עם כל הסיטואציה הזו. יושב בן אדם בדירה שלו ברמת גן ומשפריץ חומרים על כדורסל, סביב הכדורסל, מאחורי הכדורסל, ויש מלחמה. כותב על שירים, על חוויות, על טניס, על התרשמויות קטנות מהיומיום. ויש מלחמה. מהגג, מלהטט במלים, מחנטרש בנחת ובחיוך. ויש מלחמה.

אנשים נהרגים במלחמה, והאיש יושב ברמת גן ומקיש במקלדת בעוז. והנה, יש פתאום רעש של אמבולנס שחוצה את הרחוב הראשי הסמוך, ממש עכשיו, אבל אולי זה "סתם" מישהו שאכל אותה בהתקף לב על הבוקר או משהו. שלא נדע. כל אלה בכלל נשכחו פתאום. אלה שהולכים על פארש. על כלום. בלי שתיקח אותם קטיושה.

אז אני מספיק בוגר, וגם מבוגר, לא אכחיש, כדי להבין שהחיים צריכים להימשך ואי אפשר להשבית הכל, ושהמציאות חזקה מכל ומכיר בעל פה את כל המשפטים האלה שיצא לי לשמוע, לצערי, יותר מדי בחודש האחרון.

ועדיין, לא נראה לי הגיוני שאנשים ימותו שם, במירון, בחיפה, בנהריה, ואני אשב לי פה עם אייטמים חדשים בקצב של שלושה-ארבעה ביום ואחליף צילומים ב"רואים עולם" וחידות ב"בעל המאה".

איזה עולם נפלא, שר פעם לואי ארמסטרונג ובגדול אני יכול להסכים איתו, כי מי ומה אנחנו בלי העולם הזה והאדמה שמתחת לרגלינו. אבל העולם הזה יכול להיות גם כל כך דפוק, שזה משהו נורא.

וככה, עם איזשהו חרטוט מהלב שלא ברור לאן הוא לוקח ולאן הוא הולך, ובסך הכל נותן תמונת מצב של מצב רוח נכון ל-10.30 בבוקר, יום ראשון, 16 ביולי, האיש ימשיך לשבת ברמת גן ולדבר על כדורסל. כי על מלחמה הוא כנראה לא יודע לדבר. וממתי, אגב, הוא התחיל לדבר בגוף שלישי.

כן. דברים מוזרים קורים פה.

ואם יש אפילו אדם אחד באזור הצפון, או בערים וביישובים הסמוכים לרצועת עזה, שיוצא לו לגלוש פה וזה עושה לו טוב, אז מה אני אגיד – אוקיי. אולי בכל זאת תרמתי משהו קטן למישהו, אם לא במעשה לפחות במלים.