לאורך כל שנותיי כאוהד נלהב במיוחד של מוסיקה לא האמנתי שאי-פעם ייצא לי לכתוב משהו על סיימון וגרפונקל. בגיל 12, בגיל 15, בגיל 18, כשהטעם המוסיקלי מתעצב, לא סבלתי אותם. לא הבנתי מה הם רוצים. הייתי תקוע עם המוסיקה שאפיינה את אותו זמן וגדודים של דינוזאורים פסחו עלי, מבלי שהשקעתי בהם מחשבה ומבלי שנתתי להם צ'אנס.

סגול כהה, הדלתות, פינק פלויד, AC DC – כל מי שהיו מאחוריו כבר חמישה אלבומים ויותר – לא קיבלו הזדמנות ראויה אצלי. העדפתי להתעסק עם יוצרים חדשים ולהכיר אותם מהתחלה, מהתקליט הראשון ולהתקדם איתו. נגיד, יאזו של וינס קלארק ואליסון מוייה. נגיד, SOFTCELL של מארק אלמונד ודייב בול. נגיד, דפש מוד של דייב גהאן, מרטין גור, אלן וויילדר ואנדרו פלטשר. ויסאג' של סטיב סטריינג'. חבורות מוסיקליות שקמו במקביל להתבגרות. סגנון אחר של מוסיקה.

אז איך זה שכבר יומיים אני מסתובב עם הפזמון של Bright Eyes, משהו אחר לגמרי שהביאו פעם לעולם סיימון וגרפונקל, וזה מלווה אותי מהבוקר עד הלילה. אין לי מושג מאיפה זה בא פתאום.

Bright eyes
Burning like fire
Bright eyes
How can you close and fail?
How can the light that burned so brightly
Suddenly burn so pale?
Bright eyes

עיניים בהירות, עיניים מבריקות. שיר מתוק-מתוק, ישן-ישן, נוסטלגי להחריד אבל כל כך נעים. יש להם את זה, לצמד ההוא, אחד המפוארים בשנות ה..... מתי זה היה, בעצם? סוף השישים? השבעים?

אותו דבר קורה לי בזמן האחרון עם Bridge Over Troubled Water שלהם, פיסה דרמטית ומיוחדת, ככל הנראה מוקדמת יותר מהשיר על העיניים. המון רגש, שירה מדויקת. ואיזה יופי של שם יש לשיר הזה. מסעיר כזה.

אוקיי, זה לא שאני הולך לקנות עכשיו דיסק של סיימון וגרפונקל, אם כי זו בטח לא הצהרה שיש להתהדר או להתגאות בה. באופן כללי, נראה לי שגם היום, כל כך הרבה שנים אחרי תקופת הפעילות שלהם, יש להם כל כך הרבה אוצרות שטרם נחשפתי אליהם, שממש חבל.

אבל שום דבר לא מאוחר. כנראה שסיימון וגרפונקל מגיעים אליך מתישהו גם אם אתה לא מכוון אליהם במיוחד. ואולי זה בכלל עניין של גיל. אני אתן לעצמי עוד שנתיים-שלוש לפני שאעז לקנות דיסק שלהם, אולי כדי לשים על עצמי חותמת רשמית של איש מבוגר באמת, שמוכן לקבל גם דברים שפעם לא היה מוכן לשמוע מהם.