חידה: כמה פעמים אמר רובי בלינקו לשחקנים שלו במהלך פסקי הזמן: "אנחנו מקבלים סלים קלים מדי, לא רוצה סלים קלים ולא רוצה סל עם עבירה"? אני שמעתי שלוש, סביר שהיו עוד. ועל מה אתם חושבים שחולון הפסידה? על אפיסת כוחות ברבע האחרון, סגירה לא נכונה בריבאונד הגנה, סל ופאול, סל ופאול, סל ופאול. ולקינוח, עוד סל ועבירה של חולון.

לפני שאני מגיע להפועל חולון, כדאי להתעכב לרגע על עירוני רמת גן. הגישה של בלינקו מוצאת חן בעיניי. הוא פייטר, הוא בא לנצח משחקים, הוא מנסה להעביר את זה לשחקנים שלו. 35 דקות זה עבד. ברבע האחרון כבר לא, כי הסגל שלו קצר יותר, הלחץ מכל כיוון גבר, הקהל הפך לפקטור משמעותי ורמת גן היא לא איזו קבוצה סופר-מאומנת ומחוברת. גם השחקנים התעייפו. וכשהראש עייף הרגליים לא נשמעות.

אוי, מה זה? ישל ו קיסם בפה? מאמננו הלאומי כבר לא היחיד שעושה את זה? סקופון מרעיש, לדעתי.

הלאה.

אני לא אשחק אותה כאילו עקבתי אחר ניר כהן בתקופת המכללות שלו. אין לי מושג מה הוא עשה שם, אבל הוא יופי של רכש בתקופה שבה קיים חוק שמחייב שני ישראלים על המגרש בכל עת. אפשר לשאול מה היה קורה אם לא היה חוק רוסי, והתשובה די ברורה: ניר כהן היה משחק איפשהו בליגה השנייה ומקבל עשירית מהחשיפה שקיבל אתמול ויקבל היום בתקשורת. בואו נקווה שיהיה לזה המשך, כי לפי שני המשחקים הראשונים העונה, בטח זה של אתמול, הבחור נותן תפוקה ועושה עבודה משובחת.

ראיתי את חולון, התאכזבתי קצת מיכולת הסקורינג של טרה סימונס, חביב הסיפרה החדש, המכהן גם כזוכה בתחרות חביב נולד הראשונה אי-פעם. ברם אולם ואף על פי כן, סימונס עושה דברים אחרים, בעיקר מנסה לחבר ומוסר.

אבל לא הוא הסיפור העיקרי של המשחק, היו מספיק שחקנים שעשו דברים מעניינים עבור חולון אתמול. פי. ג'יי טאקר, שבקלות יהפוך לחביב הקהל ואם לא היה כזה לפני המשחק נגד רמת גן הוא כזה מעכשיו, ובעיקר טוני וושהאם.

זה קורה המון. קבוצה עולה ליגה, מביאה המון שחקני חיזוק ובסופו של דבר אחד הכי טובים שלה, אם לא הכי טוב, נשאר דווקא זה שעשה איתה את כל הדרך מלמטה. כאלה בדיוק היו מארק בריסקר ופול תומפסון בזמנו, כשעלו עם מכבי רעננה ונתנו עונה פצצה גם בליגה הראשונה.

כמעט שלא יצא לי לראות את וושהאם בעונה שעברה, כי כמו שיודע כל מי שקורא כאן הליגה השנייה היא אפילו לא הבית החמישי או השישי שלי. ובכל זאת, תרשו לי: איזה שחקן, איזה יופי. חזק, פייטר, מלהיב, יד קטלנית, הולך לריבאונד התקפה, גם שומר כמו שצריך והכי חשוב – בן בית. תענוג. מזכיר לי במשהו, במשהו, חלקית, את פול תומפסון הגדול. ולמי שלא ידע את פול, וושהאם קיבל כאן ועכשיו את המחמאה של החיים שלו.

אני לא מכיר את מיקי דורסמן, שממש לא מזמן אמר שאין לו מושג בליגת העל והוא בא בעיקר ליהנות. אני חושב שהוא צודק. אין לו כל כך מושג בליגת העל. אבל בשורה התחתונה יש לו מושג נצבר ונרכש בהפועל חולון. הוא לא איבד את הראש, לא נכנע ולא קרס גם ברגעים ששני ישראלים (כדיר וכהן) עשו לו בית ספר. הוא ידע לחזור עם כמה חילופים מוצלחים ברבע האחרון, בעיקר זה של טאקר, שאם המלך פייסל/פייזר הוא סוס היאור של שחקני הפנים, פי. ג'יי הוא בטח סוס היאור בין הגארדים/סמול פורוורדים.

השאלה העיקרית מבחינתי - ולדעתי דורסמן לא יודע מה התשובה גם אחרי אתמול – האם לקבוצה הזו יש רכז מספיק טוב. מורן רוט הראה אתמול בפתיחה כדורסל לא טוב, לא מדויק ובעיקר לא כזה שמשפיע על המשחק בדקות שרמת גן הביאה אותו למצבים של מהלכים מסודרים. הוא קצת השתפר בהמשך. יש דקות ומצבים שאני מביט עליו ורואה פתאום בעיני רוחי את ישראל אלימלך. יכול להיות שהוא הרכז הישראלי הכי קרוב לאלימלך שצמח פה מזה זמן. ויכול להיות שאני אומר את זה רק עכשיו, כי הוא פשוט משחק בהפועל חולון במשבצת שהיתה שייכת פעם למלך (ראה 'זה א-ב של כדורסלע'). כך או אחרת, אחרת או כך, וברמה העקרונית, יש לו פוטנציאל להיות ישראל אלימלך יום אחד.

גוני יזרעאלי שיחק מעט, אבל לתחושתי היה טוב ממנו. חשבתי שדורסמן ישלב אותו גם אחרי הפעם האחת שנתן לו במה, אבל נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שזה לא קרה. הוא שיחק עם מאליק דיקסון כרכז, שבהן הכדורסל של חולון היה בעיקר תן ולך בין מאליק לבין דיקסון ומשם לסל. לא שזה פיתרון רע בהכרח, אין הרבה סקוררים כמו דיקסון בליגה, אבל זה בטח לא פיתרון קבע, אלא חלקי לכל היותר.

בלינקו (עפר שלח אומר בלנקו בשיטתיות, צריך לבדוק אם טעינו כל השנים ויש לו איזה מידע סודי וחסר תקדים), אמר בסיום, שעם אורי יצחקי ועם ביזלי שיתחבר ויידבק לקבוצה יש סיכוי סביר לרמת גן לעמוד במשימה שהציבה לעצמה ולהשתלב בין שש הראשונות. הוא הדביק אותי במשהו באופטימיות שלו, אבל בכל זאת המשימה הזו נשמעת לי יותר מדי ווישפול ת'ינקינג. הלוואי שאפשר היה לחתום עכשיו בוודאות על מסמך שאומר, שאורי יצחקי חוזר ונותן תפוקה טובה ויציבה מרגע חזרתו ועד לסיום העונה.

אהה, ויש לו את מייק קיובלר, אמריקאי לבן שגרם לי לחשוב מתי היתה פה הפעם האחרונה שקבוצה החזיקה גארד אמריקאי מהסגנון הזה. כמובן שהזיכרון שלף אוטומטית את ג'ון דלזל המופתי, ואחר כך גם את דאג לי, אבל בטוח שהיו גם כמה חבר'ה אחריהם. מה, לא?

סומך עליכם שתזכירו לי באמצעות תיבת המיל הנשיאותית המצויה בלינק 'דבר אלי יפה'.

תכל'ס, נהניתי מהמשחק, לא השתעממתי ולא נרדמתי באמצע. אולי תופתעו, אבל אני כבר מצפה לראות עוד משחקים של שתי הקבוצות האלה. חי נפשי.

אוי, שכחתי את עמית תמיר. לא נורא, בפעם אחרת. אלה, יש להם פשוט המון שחקנים, אלה.

שלומות ונצורות לכם בשלב זה.