הילד שלי בטווח הרקטות. גם ההורים. החל מאתמול בלילה. פתאום היו נפילות גם באזור שלהם, ובבת אחת צירפו אותם למעגל ההולך ומתרחב של מקלטים ומרחבים מוגנים. מאז תחילת הלחימה בצפון בשבוע שעבר התחושות קשות מאוד. לא שקודם לא עקבתי בדאגה אחרי הקסאמים בדרום, אבל למרבה הצער, כמו אצל רוב המדינה, זה הפך למין שגרה מגעילה שמתפוגגת תוך כמה שעות. עכשיו זו שגרה אחרת, הרבה יותר קטלנית, הרבה יותר מלחיצה. עכשיו גם הילד הפרטי שלי בתוך זה, וגם ההורים. זמן טוב לדרוש מהם איזה ביקור משפחתי במרכז, לא?

תקראו לזה פגם מולד, דפקט באישיות, יכולת הדחקה או אסקפיזם (פשששש, איזה מלים בלועזית אתה דוחף לנו) לשמו, אבל במצבים כאלה המוח הפרטי שלי מצליח לתעל (עכשיו מלים של בית מרקחת בעברית? מה יהיה??) מושגים מהמציאות המחורבנת למחוזות אחרים, כמו כדורסל - אהבה ענקית, שמצליחה במקרים רבים לנצח, ולו למספר דקות, את כל המחשבות והדאגות האחרות.

וכך, בתוך אינספור הידיעות על הפצצות ומופצצים, מצאתי את עצמי נזכר במפציצים מסוג אחר לגמרי, כאלה שבשנות ה-70' וה-80', חלקם גם ב-90', עשו את המוות (מבחינה ספורטיבית בלבד, תודה לאל) לנבחרת ישראל ולנציגותינו באירופה, בעיקר למכבי ת"א. רבים מספור הם היו: פטרוביץ' הגדול, גאליס הבלתי ניתן לעצירה, סן אפיפאניו וסביליו מברצלונה, רישאר דאקורי המופלא, פוספישל ובראבנץ הצ'כים, אנטונלו ריבה האגדי ועוד ועוד. לא היתה דרך לסל שהם לא הכירו ואף מצאו, לא היתה קליעה שהיתה זרה להם. לא היה סיוט של אוהדי היריבות שהם לא כיכבו בו.

אבל בשבילך, ילד שלי, שבעה אחרים, שנחרתו במיוחד בזיכרון כשהייתי בגילך, חלקם בגלל הופעה בודדת ויוצאת דופן, חלקם בגלל התעלות (והתעללות) בלתי פוסקת, וחלקם סתם תופעות טבע.

מנואל ראגה. "החתול המכסיקני" קראו לו פה, למרות שהכינויים הרשמיים שלו הם בכלל "המכסיקני המעופף" ו"הפנומן". ואיזה פנומן הוא היה! היה עושה סל מכל מקום ומכל מצב. השחקן הלא-אמריקני הראשון שנבחר אי פעם בדראפט (1970 סיבוב 10, בחירה 167 לאטלנטה. פעם היה דראפט כזה. מעניין כמה זמן הוא נמשך...). ב-76', כשהוא כבר בן 32, מצא את עצמו בפדראלה לוגאנו השוויצרית, איתה דפק חתיכת הופעה ביד אליהו מול מכבי. כמעט לבד הוא ניצח שם. כמה הוא קלע? 40? 50? לא זוכר בדיוק, אבל הצגה שאי אפשר לתאר. שיחק גם בוארזה ובעוד קבוצות, אבל לא ראיתי אותו כאן יותר. וחבל. ממש חבל.

וויין בראבנדר. כוכב ריאל מדריד הגדולה של שנות ה-70'. החבר הטוב של טל ברודי, שכמוהו – הגיע מארה"ב, התאהב לא רק בקבוצה אלא גם במדינה, ונשאר. לא חושב שראיתי קולע פחות מ-20, ובכלל, איזו קבוצה מדהימה זו היתה. כל שם - מלמיליאן. ליד ברבנדר רצו (מה רצו - טסו) קבררה, קורבלאן, רויאן, לויק, פרננדו רומאיי הענק, רנדי מייסטר שהגיע מוארזה ועוד אחד שתיכף נגיע אליו.

וולטר שצ'רביאק. חובבי ה-NBA מכירים כיום היטב את היורש, וולי, אבל בשנות ה-70' היה זה האבא המשופם, שצלף בלי הכרה במדי אותה ריאל מדריד אדירה. להשאיר אותו לבד היה בגדר התאבדות לשמה, וגם כששמרו עליו זה לא ממש עזר.

בוב מורס. איי-איי-איי, איזה שוּטר. גבוה, בלונדיני, נראה טיפה פלגמט, ולא מסוגל להחטיא. כוכב איניס / מובילג'ירג'י / איך-שלא-קראו-להם וארזה. בכל פעם שנפגשו איתו לא היה עיתון שהחמיץ את הכותרת ה'מדליקה': "אסור לתת למורס לאותת". חיסל את מכבי פעם אחרי פעם, עד הגמר המפורסם של 77' בבלגרד. שחקן-שחקן.

קייס אקרבום. איכשהו, בשנות ה-80', לא עברה שנה בלי שראינו אותו, או במדי הולנד מול הנבחרת, או מול מכבי, במדי נאשואה דן-בוש, אלופת הולנד ששיחקה באולם הכי מוזר באירופה, עם 368 סימונים שונים על הרצפה, כך שממש לא יכולת לדעת אם הרגע קלעת שלשה, או הבקעת שער בכדוריד... האיש עצמו לא היה אלא ידית בגודל 2.06 מ' או משהו כזה. לא ראו אז הרבה דברים כאלה באירופה. חסר טווח לחלוטין, עולה מכל מרחק ופוגע באחוזים נהדרים. הרוויח ביושר את הכינוי "אקר-בום-בום-בום".

פטר וילפאן. עוד אחד שלמרות שהיה שחקן-שחקן לכל דבר ועניין, ייזכר לעד בזכות הופעה אחת ומיוחדת: 1978. אלופת אירופה הגאה מת"א מגיעה לספליט למשחק עם יוגופלסטיקה, ופוגשת סלובני צעיר שעושה לה בית ספר. מה זה בית ספר – אוניברסיטה. 45 נקודות וניצחון דרמטי 111:112 מקנים לו ביושר מקום בשביעייה הלא-סודית.

קרלוס לישבואה. טוב, כאן זה כבר עניין לפסיכולוגים, זואולוגים, ארכיאולוגים או כל מומחה אחר שיוכל אולי לענות על השאלה "מה זה בדיוק העניין הזה?". שחקן לא גבוה מדי, לא מהיר מדי שזורק מאזור החצי, או מעל שלושה שחקנים, או בלי לראות את הסל, או כולם גם יחד - והכל נכנס. הכל נכנס, קיבינימט! סחב במשך שנים על כתפיו את נבחרת פורטוגל ואת בנפיקה ליסבון. לא שהגיע למי יודע כמה הישגים, אבל - וואו.

זהו, הנה לאן שלוקח אותך לפעמים המוח בימים כאלה. הלוואי ובמהרה נחזור למצב שאלה המפציצים היחידים שנעסוק בהם. הלוואי.