סודות מחדר ההלבשה. בטח שמעתם את הביטוי הזה כבר בעבר ונדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שפעם היה מדור כזה בעיתונים אחרי עוד מחזור משחקים עלוב בשבת, בענף שאת שמו אסור להזכיר כאן. אולי המדור קיים אפילו עד היום, מי יודע.

נשמע כמו צירוף קסום. סודות מחדר ההלבשה. מה הם עושים, כל האלילים, על מה הם מדברים? מה צעק המאמן של השחקן הצעיר, ואיך זה שאף פעם אין לו אומץ לשאוג על הכוכב? והאם השמועה באמת נכונה והסנטר נגח בגארד מרוב עצבים? וזה נכון שהחלוץ קילל את המאמן ואת היו"ר ונקנס בו במקום ב-20 אלף דולר?

תעלומות בלי סוף. גירויי רכילות. עניינים שכל אחד חוטא בהם.

דינם של סודות מחדר ההלבשה להישמר נצורים ושמורים לעולם ועד, או להיחשף קצת אחרי זמן אמת או לצאת לאור כמה שנים אחרי האירוע. עוצמתם תלויה לא מעט בעיתוי ההודעה לאוזני הציבור, האוהדים, הנתינים והעם. סיפור חם וטרי שמתפרסם, נניח, עוד באותו לילה של המשחק, יעשה רעש גדול. גם אם יימרח למחרת על דפי העיתון או יעלה באינטרנט או בכל מקום אחר, יהיה לו אפקט משמעותי.

אבל הכי מתוקים הם הסודות שמתפרסמים ממרחק זמן, אם כי צריך להקפיד על המינון. יותר מדי זמן, וריחה של התגלית המרעישה עלול להבאיש.

כזה היה פחות או יותר הסיפור בזמנו שיצא החוצה במכבי ת"א, על אותו התעסקות, אם להגדיר את במעורפל, של בעל הכינוי REL מקדונלד, עם אשתו של נייט האפמן האגדי. שמועות וסיפורים נוספים צירפו גם את מאירק'ה בריסקר לעניין. זו היתה העונה השלישית של האפמן ומקדונלד, רגע לפני ששניהם הפכו להיסטוריה במונחים מקומיים.

אחר כך הסתבר, שהשניים, שהיו ציר חשוב ומרכזי בקבוצה, לא דיברו משך רוב העונה. שהיחסים היו עוכרים ומתוחים. שחלק מהשחקנים ידעו, שחלק לא. שהאווירה לא היתה טובה. מכבי ת"א הגיעה לפיינל פור בבולוניה,
אבל נכנעה די בלי מאבק לפנתינאייקוס, שבסופו של דבר גם זכתה בתואר.

והיום נחשפת בצבעים הברורים ביותר עוד תובנה. אמנם כזו ששמענו עליה לא מעט, אין ספור פעמים אולי, והיא גם לא ממש סוד. ובכל זאת, כשהיא נאמרת באופן כל כך חד ומודגש, התהיות עולות מעצמן.

זה קורה בראיון שקיים לירן ברטל מהעיתון של המדינה, עם אנתוני פארקר ומייסיאו באסטון מטורונטו ראפטורס. השניים עוגבים שם על דייויד בלאט ברמות שהיום, כשמכבי ת"א מתחילה להיראות כמו זיכרון רחוק, מעלות שאלות לגבי יכולותיו של רבי פנחס הגרשוני בעיניהם. מי שבארץ נתפס כמאמן כל יכול, ולא רק כאן, אגב.

באסטון: "דייויד בלאט היה המאמן שלי. אני לא רואה היום מישהו במכבי ברמה של דייויד. פיני היה אמנם זה שניהל הכל, אבל מאחורי הקלעים דייויד היה המוח. בלאט הוא אחד ויחיד בתור מאמן כדורסל. אין ספק (בתשובה לשאלה), שהוא המאמן הכי גדול שאימן אותנו. אני חושב שהוא מתאים ל-NBA כי היכולת שלו להגיע לשחקנים מבחינה מנטאלית היא מדהימה. הוא יודע לגרום הבין שטעית ושאתה צריך להשתפר, מבלי שתרגיש שהוא הבוס שלך או מישהו מעליך. אני לא שומר על קשר, אבל כשראיתי (בקיץ) את בלאט בחתונה של עמי ביטון זו היתה אהבה".

פארקר: "דייויד בלאט הוא האיש שלי. מאמן גדול. הרבה כישרון. הוא המאמן הכי גדול שהיה לי. לדעתי, הוא יכול להגיע ל-NBA, אבל זה תלוי תמיד בתזמון. אם מישהו מאירופה יכול להגיע ל-NBA, זה הוא".

אולי זו נקמת היורמים בנאום המוקה של רבי פנחס הגרשוני, אבל באמת שנשאלת השאלה המקצועית-נטו: היכן רבי פנחס בכל העסק. כנראה באולימפיאקוס, מפסיד איזה משחק חשוב לאטורה מסינה.

אז הנה, סוד לא מאוד כמוס יוצא החוצה באיחור, אבל בעוצמות גדולות ומודגשות. למרות מרחק השנים דבר כזה עדיין יכול להשפיע, ולגרום לקורא הממוצע לתהות: "מה, באמת? בלאט עד כדי כך רציני? וגרשון, מה איתו? לא מה שחשבתי?".

חוץ מזה, כאדם חד עין (או אולי רב-עין בעצם), אתמהה נואשות וממושכות בפני הכותב המכובד לירן ברטל והעיתון של המדינה, סביב סתירה מעניינת לגבי הראיון הזה, שתופס את עמוד השער וגם את הכפולה האמצעית במדור של היום.

אם הכתב מספר שהראיון התקיים יום אחד לאחר ההפסד הביתי של טורונטו לבוסטון סלטיקס (כלומר, ב-5 בנובמבר), איך יכול להיות שגם פארקר וגם באסטון נדרשים לסוגיית החזיז שהושלך במלחה ב-11 בחודש בשעת לילה, ומפליגים בהשוואות לגבי עניינים אלימים בתקופתם?

אה?

אה?

לא חשבתם על זה.

בחו"כ.