לפני הצהריים ניצח רוז'ה שלנו, הלוא הוא רוג'ר פדרר האגדי, את דויד פרר בגמר טורניר שנחאי. מין טורניר שנתי שסוגר את העונה ומפגיש את שמונה הראשונים בדירוג העולמי. הלך קל מהצפוי ביחס ליריב שניצח בכל ארבעת המשחקים שלו בטורניר. שלוש מערכות (הטוב מחמש) ובלי מאבק אמיתי.

כידוע או שלא, רוז'ה-שלנו הוא גדול ספורטאי תבל, לפחות בענפים שיש בהם עניין ציבורי גדול במקום בו אני חי. שזה אומר, בלי טייגר וודס או שועי פוטבול ובייסבול כאלה ואחרים. ספורט אמריקאי שאינו NBA? לכו לטלפז. עד כדי כך.

וכמו שקורה אצל לא מעט ספורטאים שמגלים דומיננטיות כל כך גדולה בענף שלהם, ובמקרה של רוז'ה-שלנו האיש מוביל את דירוג הטניס העולמי מאז פברואר 2004 ברציפות,יש מתנגדים. והם הולכים ורבים ככל שהזמן חולף.

את כל הטענות אני כבר מכיר בעל פה, חלקן אף הוצגו בעבר כאן מפי סר ש. הרמלין, מתנגד-פדררי מובהק. שהוא לא אטרקטיבי, שאין לו מתחרים ברמה, שהוא רובוטי או מכאני, שהוא לא מלהיב ולא מתלהב, שהוא קרחון קפוא וכאלה. הקשבתי באופן פוזיטיבי במיוחד, ודחיתי אותן בנגטיביות ברורה.

קודם כל, מדובר בתחושות שקרובות מאוד להערצה ולנפעמות. שני דברים שונים אולי, אבל בואו לא נדקדק עד כדי כך. כשאני יושב לראות משחק של פדרר, גם בהפסדים, אני חי את המשחק כצופה כמעט כמותו. זה לא קורה עם אחרים. הוא בעמדה תמידית של אני נגד שאר העולם ועד שאף אחד מאיתנו לא יתנסה בזה (למרות שלרובנו היה נדמה פעם או פעמיים בחיים שזה בדיוק המצב), אבקש שלא להיכנס לעורו של האיש ולהמציא לי פה המצאות.

זה לא קל ולא פשוט להוביל דירוג עולמי במשך כמעט ארבע שנים, ולנצח משהו כמו 90 אחוז מהיריבים. לשמור על ריכוז. לשמור על אותה רמה. להימנע מזלזול. להימנע מנפילות מתח. לחתור לשלמות בכל טורניר, בטח בטורנירים הגדולים. להיות חד, הכי חד, במשחקונים המכריעים. בכל פעם שזה קורה מחדש אני רק מתפעל יותר, לא פחות. זה רק נראה לי יותר קשה, לא פחות. באיזשהו מקום, אולי אני רואה את המשחק (מהטלוויזיה אמנם), ומנסה להרגיש אותו מהזווית של פדרר.

לפעמים, כשהוא פולט איזו שאגת קרב אחרי ניצחון או סתם חבטה מוצלחת במיוחד, הנטייה הראשונה היא לומר: 'ממה הוא מתרגש בכלל, הוא הרי יותר טוב מכולם בעשר דרגות'. גם לי זה נראה מוזר לפעמים, אבל אם יושבים לראות משחק של שעתיים או שלוש או ארבע לפעמים מהתחלה ועד הסוף ועוקבים אחר כל הנקודות שבקלות היו יכולות ללכת לצד השני, ואחר כל המשברונים שמתפתחים לאורך משחק, אפשר להבין מאיפה זה בא.

פדרר עדיין מתרגש ועדיין רוצה וזה המפתח, עוד לפני שמדברים על כל סוגי החבטות שהוא שולט בהן כמו שאנחנו שולטים באמנות קשירת שרוכי הנעליים (או במקרה שלי, נעילת הכפכף). בדרך כלל בנאומי הניצחון שלו בטורנירים גדולים, אם הוא לא מזיל דמעה (לפעמים אפילו לבכות כבר קשה לו, הוא כל כך רגיל לניצחונות), הוא זוכר לברך את כולם. תודה לזה, ותודה להוא ותודה לאלה. ובסוף הוא אומר שישמח להגיע ולהתארח בטורניר הספציפי גם בעונה הבאה.

היום, אחרי טורניר שנחאי ויותר מדי סינית באוויר של המארגן ההוא ונותן הפרס הזה, פדרר דיבר ודיבר וממרומי כסאי בלשכה הנשיאותית היה נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שלא שמעתי את המשפט הכי חשוב.

עזבתי הכל והלכתי לעמוד מול המכשיר. הבטתי בו בעודו נואם והמתנתי בסבלנות. הוא אמר עוד כמה מלים ואז זה בא: See you next year, thank you. נרגעתי.

כי לרגע חשבתי שאולי נשבר לו הזובון, מי יודע. אולי ינצל את הבמה המאוד מכובדת בשנחאי, שסגרה עבורו עוד עונה של מעל ל-8 מיליון דולר רווחים מטניס, להודיע שהוא פורש במפתיע. שנמאס לו. שבגלל שאין לו מתחרים ושהוא משעמם את עצמו ושהטניס שלו מכאני או רובוטי ושלא מפרגנים לו יותר, הוא מעדיף לפסוע אל השקיעה.

ואז הוא אמר מה שאמר. בדיוק אותם דברים שאמר באוסטרליה, או בווימבלדון, או ברולאן גארוס או ב-US OPEN. "להתראות בעונה הבאה", הוא אמר ונשמע צעיר ומאושש ומעוניין לשבור כל שיא אפשרי. ובאותו רגע ידעתי, שגם אני רוצה להיות שם, בשנה הבאה, חלק מהמסע הבאמת מופלא ומיוחד הזה.

אני יודע וגם מסכים: ציפי שמילוביץ' היתה כותבת את זה טוב יותר (אולי לא לגבי פדרר, אלא ברמה העקרונית), אבל תומר סלע דורש תשומת לב בזה הרגע. נראה אתכם מסוגלים לומר לו לא.