"עימות מילולי קשה בין עמית גל לקנטי", מדווחת הכותרת היום בעיתון של המדינה. "המאמן למנהל: ככה לא מתנהלת קבוצה. גל: מי אתה בכלל?", מפרטת כותרת המשנה.

בפנים, בחלק הפותח של הידיעה, פירוט נרחב על מה אמר גל לקנטי, מה החזיר קנטי לגל, מה בדיוק חלקו של ארז חזן, האיש שלא פגע בזבוב, בכל המהומה הזו, ולסיום גם תגובתו של חיים אוחיון לכל הסיפור. והכתב מחכים אותנו ומספר, שגל וקנטי מסוכסכים בימים האחרונים ואינם מחליפים מלה. הרקע, חילוקי דעות מקצועיים. ככה זה אחרי ארבעה הפסדי ליגה ועוד שניים בגביע יול"ב.

אם כי אתמול הגיע הניצחון הראשון העונה.

בסוף הדיווח מופיעה גם רשימת הקלעים. ולא משנה עכשיו שגליל קלעה 93 נקודות במשחק נגד אנטוורפן, אבל לפי חיבור הקולעים יש לה 94, כן? העיקר התקרית המילולית הקשה והדרמטית בין המאמן למנהל, המשחק ממש פחות חשוב. כולה אנטוורפן, בחייכם. מה זה משנה מי קלע?

בחו"כ (ולחדשים שרק הגיעו לכאן: בושה, חרפה וכלימה).

ואם כבר נכנסתי כהרגלי מפעם לפעם בענייני העיתון של המדינה, יש אזכור בשורה לניצחון של שרון דרוקר ואוסטנד על בולוניה ביול"ב קאפ. ומה עם מולי קצורין ונימבורק שניצחו את פאנליניוס, הם כלבים? האמת, אין לי ציפיות. זאת אומרת, יש לי, אבל אני כבר לא מאמין שיהיה יום אחד נקי לגמרי בחלק הכדורסל של העיתון של המדינה. לא נורא, כשעשוע לעת בוקר זה דווקא נחמד.

כך או אחרת, אחרת או כך, אני מחזיר אתכם לעניין הפייט המילולי בין אלי קנטי לעמית גל. כבר כתבתי איפשהו, שהשניים האלה נתנו קטעי סטנד אפ מדהימים בזמנו יחד כשתפקדו בנבחרת העתודה של אליפות אירופה 1996 (קטש, שלף, טפירו, ספר ואחרים), שחבל לשמוע שהמתיחות מעכירה את מצב הרוח שלהם. כאחד שיודע למה הם מסוגלים כשמצב הרוח טוב, אני חושב שכדאי לשניהם לדאוג שיהיו חיוכים ביניהם ולא הטחות אשמה. רק טוב ייצא מזה.

וכל מה שנשאר לי, עד שהדברים ישתפרו ויתוקנו וילובנו ביניהם, זה להרביץ פה שיר על פייט.

שיר על פייט, שיר על פייט, בואו נחשוב.

נו, זה קל. קל מאוד אפילו.

קבלו אותו כאן. אחד מסימני התקופה, משהו כמו 30 שנה אחורה.