ובעוד סר ש. הרמלין מגלה מחדש את האור, אצלי מתעוררים חשדות כבדים לסוף הדרך באופן סופי ומוחלט. שום דבר לא רומז על התאוששות, להיפך. אם היו בי ציפיות לשחזר את היכולת מפעם, הן הולכות ומתמעטות אחרי מה שקרה בסוף השבוע.

כמו שאתם מבינים, גם אני שיחקתי כדורסל לראשונה מזה כמה וכמה חודשים טובים. להבדיל ממנו, שיש בו עדיין העוז להתחרות נגד בני גילו פחות או יותר, אני כבר מזמן נגמלתי מהעניין ואת הכדורסל שלי אני מגביל לאחד על אחד בדרך כלל, ולראש בראש נגד איתי סלע בלבד. עשינו את זה בעיקר כשהוא היה בן 4, 5, 6 וגם 7, אבל הילד גדל, מצא לו חברים לשחק איתם ואיפשר לברך הכואבת שלי תמידית לנוח. איכשהו, יצא שבסוף השבוע הוא החליט משום מה לשלב ויצא שמפה לשם יצאנו למפגש מרטיט מסוג חדש ששף אור חדש על כל העניין.

האמת הכואבת התבררה, כשאיתי צירף אליו חבר, מתן, שגדול ממנו בשנה (כתה ד'). שניהם חניכי בית הספר לכדורסל של עירוני רמת גן, כך שמושג יש להם. בהזדמנות זו אני באמת רוצה לצ'פר את הבן היקר במלה טובה. הוא מתקדם, בחיי שהוא מתקדם.

אז עשינו לנו אחד נגד שניים. בדקתי שיש מספיק חמצן בבלונים ויצאנו לדרך. עכשיו תראו, זה עובד מאוד פשוט: אם יש שניים שיודעים לשתף פעולה ולהעביר כדור ביניהם במיומנות, רוב הסיכויים שהאחד שהם משחקים נגדו יקרוס בסופו של דבר, אפילו אם הוא גדול ומבוגר יותר. בטח אחד כמוני, שאין לו כוחות. פשוט פדלאה. לפעמים אני מחליט לעשות קווץ' הגנתי וחוטף כדור, או מפעיל עליהם לחץ שהם עדיין לא מיומנים בו ועושים שטויות עם הכדור. אבל תכל'ס, בחשבון סופי, אני לא יודע מה עדיף. אולי עדיף להמר על זריקה חופשית שלהם ולחכות לריבאונד. הרי בסופו של דבר, כל פעולה נמרצת מדי מחישה את הקץ שלי על המגרש.

כן, אני עדיין דופק להם גגות להנאתי, עדיין ראשון לרוב הריבאונדים אלא אם כן הכדור ניתז רחוק, עדיין יכול לנצח אותם, אני מאמין. אבל יש בעיה אמיתית. מתברר שאין לי אוויר ליותר ממחצית. וזה לא מפתיע מבחינת אדם – ואפילו הוא נשיא מורם מעם – שאת מרבית יומו מעביר מול מחשב, ולא ממש מת על ענייני כושר גופני.

במחצית, שאין לי מושג כמה זמן בדיוק נמשכה, עוד הובלתי 18-20. זה נגמר, לא נעים לי לומר, בניצחון שלהם: 32-40. מבלי להוריד מערכם, הייתי משתמש כאן בקלישאה מופתית ואומר שזה לא הם שניצחו כמו שאני הפסדתי את המשחק.

מילא הכושר הגופני, מזה לא כל כך הופתעתי, אבל לבי נכמר על עצמי ברחמים מהסוג הגרוע ביותר, כשיצאתי לרגע מעורי והבטתי על עצמי מהצד משל הייתי פטריק סוויזי ב'רוח רפאים', המביט בהשתאות על דמי מור היפה. ושאלתי את עצמי: 'היי, מה זה, מה קרה לידית?'

הרי הייתי פעם אליל כל הידיות באשר הן (כמעט), אז מה נהיה פה? ולא שאני יכול לקשור את זה לעייפות. מהרגע הראשון לא הייתי מדויק בזריקה לסל. המון אייר-בולים, המון זריקות לא נכונות ולא ראויות מזוויות שונות. טיפול לא טוב בכדור. אחיזה לא נכונה לפרקים, טאץ' מאוד חלוד. מאוד מאכזב. הייתכן שבאה לקיצה סופית ורשמית הקריירה שלי, על אף שכבר באה לקיצה סופית ורשמית בעבר?

הייתכן שנחצתה נקודת המפנה, ומה שעבד נגד איתי בגיל 5 ו-6 כבר לא עובד כשהוא בן שמונה וחצי (ואיתו חבר בן תשע וחצי)? האומנם מעתה והלאה לא אוכל לנצח אותו יותר אלא אחת לכל חמישה מפגשים, נניח, או שסתם תפסתי יום רע?

נהניתי לראות אותם שמחים ולועגים לי, כדרכם של ילדים, כשקלעו את הנקודה הארבעים שסגרה את המשחק. הודיתי בשקט בפני עצמי, שדור הולך (זה אני) ודור בא, רק שהייתי משוכנע, משום מה, שאלך הביתה מובך בגיל קצת יותר מבוגר. נגיד, כשהוא יהיה בן 13 וחצי או משהו, 1.82 מ', מהיר יותר, חזק יותר, וכבר יהיה לי יותר קשה לחסום זריקות שלו.

אומרים שהילדים של היום הרבה יותר מתקדמים מאשר אנחנו היינו בגילם. זה בא לידי ביטוי כמעט בכל מובן. בסוף השבוע, חטפתי ישר בפרצוף את האמת החדשה: תיכף, ממש תיכף, הבן שלי לוקח אותי בכדורסל *. אתמהה ממושכות ונואשות ולא אבין מדוע, מדוע מתאכזר אלי האל הטוב עד כדי כך.

* במשחקים שאורכים לפחות 30 דקות, כן?