מדי יום רביעי אני רואה בשורה הרצה של כדורסלע את נתוניו של סטנלי "שן זהב" ברנדי אחרי עוד משחק בליגה הלאומית. כבוד הנשיא, כמעט בכל שבוע, מעניק ל"שן" גביע נוצץ על הצטיינות יתרה בגיל 40, בו מרבית שחקני הכדורסל הם כבר מזמן 'לשעבר' או מחממי ספסל, אחרי שהחלו להסריח את המגרשים עוד שנים רבות קודם לכן.

ואני שואל את עצמי, האם אהדתו של כבוד הנשיא לסטנלי מעבירה אותו על דעתו? או שמא לנשיא חשבון פתוח עם דיימון פטרסון?

כן, באתי לחרחר מלחמה. לא ברור על סמך מה ולמה סטנלי ברנדי זוכה ליחס מועדף כזה. הוא לא הכוכב הקשיש היחיד בשמי הליגה הלאומית. אמנם "השן" הוא שם דבר בכדורסל הישראלי, אבל בחודשיים האחרונים נחשפתי מקרוב אל מתחרה מעולם גיל הזהב של הכדורסלנים. דיימון פטרסון.

קודם כל ולפני הכל, מזל טוב לדיימון דה דיאמונד, האיש החביב החוגג ממש היום 39. בלונים, פרחים, עוגה טעימה, מה שתרצה, בתנאי שתוותר על 40 הנפות. רבאק, אתה כבד.

עכשיו תקבלו את ההסבר לתיאוריית הקונספירציה המהדהדת מעל לראשו של כבוד הנשיא. שימו לב טוב לזה: 8 באפריל השנה. מכבי ראשון לציון מחתימה לקראת סוף העונה את פטרסון, שסיים כבר את עונתו הרשמית ברמלה, עד לתום העונה. הנשיא יוצא במאמר כלשהו במתקפה חסרת תקדים, מה שהוא מכנה "מחאה עזה" על החתמתו של פטרסון ולא של "שן זהב". בחו"כ.

לשם מניעת הכחשה, מצורף הלינק הבא. תבדקו ותראו.

הלאה.

בתחילת אוקטובר טוען אתר האינטרנט המופתי שהם-נט שדיימון פטרסון הבריז למכבי שהם וחתם לעונה נוספת ברמלה. מה הקשר לנשיא? עוזר מאמן מכבי שהם, להזכירכם, היה גיל והתרגיל, המשמש בזמנו הפנוי גם כאחיו של הנשיא.

מגמה? לא נכחיש זאת.

האם בשל כך מתעלם הנשיא מהקשיש המכובד מאוד? נתקשה להכחיש גם זאת.

ואולי זה בגלל שהליגה הלאומית מעניינת בעיקר שיירות של כלבים עזובים כמוני? ייתכן מאוד, אבל למה לתת לעובדות להפריע.

הזמן – כמעט בכל יום שלישי, לקראת 18:20. שי, חבר טוב שלי, ואני חולקים רכב ונוסעים לעוד משחק של אליצור רמלה, קבוצתנו האהודה. הסיבה העיקרית היא אושרי אלמוזנינו, אחיו של שי, שמשחק ברמלה. אנחנו מגיעים לאולם הרלוונטי ומתמקמים בשורת הכיסאות של המשפחה הקרובה.

קבוצה צנועה היא אליצור רמלה. נטולת רכז, ובעלת שלושה שחקנים בולטים – דיימון פטרסון, גרי גנדל בעל ידית הנפץ (אבל גם חור בהגנה ועושה שלוש שטויות על כל פעולה טובה), ואושרי, החביב הפרטי שלנו. המאמן הוא עדני דגן. איך נאמר – הכל יש באיש, למעט עדינות. לעתים נדמה לי (על אף שאינני וגו'), כי קולו הצרוד והצעקני הוא היחיד באולם. לפעמים זה לא נדמה. זה ממש ככה.

ובתוך כל זאת, דיימון. בן 39 האיש היום, ויש לו 16 נקודות ויותר מ-10 ריבאונדים ב-32 דקות למשחק, כולל זוג רגליים שנראות כאילו עברו קילומטראז' של משאית תובלה בארצות הברית. ואגב, הממוצעים שלו נובעים משני משחקים בהם נקלע לבעיית עבירות. ברוב המשחקים האיש קולע הרבה מעבר לעשרים ומשחק קרוב ל-40 דקות.

אם אני כבר כאן עם ענייני רמלה, אז כמה מלים גם על אושרי. הוא שחקן-שחקן. לטעמי, פספוס של הרבה מאמנים מליגת העל. נכון שאין מה להשוות ברמות בין הלאומית לליגת העל, אבל הוא בקלות יכול היה להשתלב כקלעי מחליף ראשון כמעט בכל קבוצה בליגה, למעט אולי רביעיית הצמרת.

לילד (21) יש קליעה מצוינת, וחדירה ברמה הגבוהה ביותר. הוא סטופר הגנתי טוב וגם ריבאונדר לא רע בכלל. ומעבר להכל, הוא גם יודע איך מטפלים בכדור. בקבוצה שהיא למעשה נטולת רכז, הוא בעצם הופך לשחקן החשוב ביותר. אני חייב לבדוק מתישהו הפרשי נקודות כשהוא על המגרש ומחוצה לו. שיפור קל בכושר הפיזי ולא יהיה יותר מה לבדוק, פשוט כי הוא ישחק 40 דקות בכל משחק. בתכל'ס, זה מתבקש.

ולסיכום: נכון ש"שן זהב" כוכב גדול יותר מדיימון דה דיאמונד, אבל מה עם קצת כבוד? חוששני שכבוד לא ממש נקבל כאן. אי לכך ובהתאם לזאת, ניאלץ לקחת את הכבוד בכח.

איך? בשבוע הבא מצפה מפגש ראש בראש בין שני התרחים. סטנלי "שן זהב" ברנדי של הנשיא מצד אחד, דיימון פטרסון שלי מצד שני, ובין לבין יהיו שם גם כל שאר שחקני נצרת עילית ורמלה (ואושרי אלמוזנינו כמובן). או אז, רבותי וגבירותי (אם הנשיא אומר שגם אתן כאן לפעמים, כנראה שהוא יודע), יוכיח פטרסון לכולם שהוא לא נופל בכלום מהשן המוזהבת. זמן טוב לתת בראש. ולהערכתי, אם נחיה גם נראה.