'ערב הכדורסל של ישראל' ששודר אתמול, היה חסר חיים למדי ואני נותן פה הנחה. עד כדי כך, שכמעט נרדמתי מול הטלוויזיה. או שאני באמת מתבגר ומתחיל להיות כמו כל המבוגרים שטלוויזיה מרצדת פשוט גומרת אותם, או שבאמת לא היה שום עניין אמיתי במשחקים.

בני השרון – מכבי ראשל"צ? ניסיתי, התעמקתי. היה די לא מעניין, כולל כמה קיטורים של צוות השדרים במגרש וחורים הדורים ביציעים. ואין טעם לשאול אפילו איך יכול להיות שמטרווסט לא מתמלא, שבוע בלבד אחרי שהקבוצה הביתית מנצחת את מכבי ת"א. פשוט אין מספיק אוהדים, ומשחק נגד מכבי ראשל"צ הוא לא מספיק מעניין. זו האמת.

מהשידור בין רמת גן לאשקלון אזכור בעיקר את ההיחנקות המבהילה של מורן ברק. מה, לא שמעתם? במחצית ברעננה עברו לרמת גן ונתנו לה במה של כמה דקות. פתאום היא השתעלה, והשתעלה, ונעלמה לגמרי מהשידור. מובילי השידור המשולב היו כל כך המומים, או סתם לא עירניים, עד שנתנו לשידור לרוץ במשך 20 שניות (ולאפשר למורן להתבוסס שם עם השיעול שגמר אותה), עד שהעבירו לרוני בראון במשחק השלישי.

רגע, זה היה רוני בראון?

ומה היה המשחק השלישי?

אהה, כן. זה היה הוא. וזה היה גלבוע/עפולה נגד נהריה.

משם אני בכלל לא זוכר כלום.

ולגבי מורן, סליחה שאני כזה מניאק, אבל אחרי שתיים-שלוש שניות כשהבנתי מה קורה התפוצצתי מצחוק מרוב הפתעה ומבוכה ביחד. כאחד שיוצא לו לשדר פה ושם, אני כל כך מזדהה עם הקטע שעבר עליה. זה הרי סיוט כל הסיוטים. אתה בשידור חי ופתאום נוחתת מתקפת שיעולים שלא מהעולם הזה ברמות שקשה אפילו לדמיין או לתאר, וכלום לא יעזור. אתה מתחנן בפני האל הטוב וכלום.

זה קרה לי פעם ברדיו. אסון. כל כך מפחיד, עד שזה מצחיק. פעם גם ישבתי עם אליעזר לחנה באולפן של 103, והיה מצב רוח עולץ במיוחד. הקרקע היה מוכנה לאיזה ברדק ובאמת, בפינה השבועית של סער פלסנר שהיום כבר לא קיימת, זרקתי משהו על שוק בצלאל והפלאפל המשובח, בהקשר לבצלאל התנ"כי או משהו. מאותו רגע לחנה התפוצץ ואני איתו, ופשוט לא הצלחנו להמשיך בשידור. זה לקח בערך דקה שלמה ומזל שפלסנר ישב באולפן והצליח איכשהו לחלץ מעצמו קור רוח.

בקיצור, איפה הייתי?

למעשה, רציתי להגיע בכלל לאווג'ובי, שסיים עם שתי נקודות ו-1 מ-6 מהשדה ב-21 דקות. ולשאול בקול רם: האם העלטה מכסה אותו בימים אלה ממש?

המספרים שלו בצניחה: 9.3 נקודות ו-2.9 ריבאונדים ב-23 דקות למשחק. וכאמור, אני לא מצליח לזכור אפילו פעולה אחת נורמאלית מתוך המשחק של אתמול, כי ערב הכדורסל של ישראל הוא, לפעמים, בליל אחת של כדורסל שמערבבת לך הכל בשכל ולא נשאר ממנה הרבה. אם כי, מצד שני, קיימת האופציה המאוד נוחה לנסות וליהנות מכל העולמות.

בשלושה מארבעה המשחקים האחרונים הוא לא הגיע ל-10 נקודות ולא הוריד יותר מ-3 ריבאונדים. האיש בן 34 וחצי בערך. עוד ידפוק ודאי משחק טוב פה ומשחק טוב שם, אבל מרגיש לי שהחושך של סוף קריירה מתחיל לעטוף אותו.

חושך סוף הקריירה הוא אחד המראות הלא סימפטיים, נתקשה להכחיש זאת. יצא לי להיות עד מקרוב לעלטות שהשתלטו על מילטון ואגנר, דייויד הנדרסון, ג'ון הדסון והאליל מכולם – השריף דייויד ת'רדקיל האלמותי ועטור הצלקת, ירום הודו לעולם ועד.

רגעים קשים.

רגעים בהם שחקנים שאתה אוהב לא מוצאים את הטבעת, מאבדים כדורים תוך טעויות לא אופייניות, נעדרים צעד מהיר בהגנה וחסרים שנייה בניתור לריבאונד. קצת כמו אדם שמזדקן פתאום בבת אחת ומתחיל לשכוח דברים או להיות איטי בפעולות שלו. יש כאלה שפורשים בגאון, ויש כאלה שמותחים את עצמם עונה אחת יותר מדי. לפעמים יותר.

בשם דירקטוריון כדורסלע, ועל אף שמעולם לא היה חביב או אליל אצלנו בסיפרה, נאחל לאווג'ובי היקר, מהיסודות שעליהם בנתה הפועל ירושלים בזמנו את מסעה המופלא לזכייה בגביע יול"ב, שיבוא חושך לגרש. ושאם לא יילך לו, יידע לפרוש מכדורסל בתום העונה הנוכחית על פני התעקשות על עוד תחנה בקריירה הארוכה והנאה כרפאל שלו.