אחת התוכניות האגדיות של הטלוויזיה החינוכית בזמנו היתה גבי ודבי, סדרת לימוד אנגלית על נער ונערה, או ילד וילדה, מי יכול לזכור ממרחק השנים, שגילו איזה מקל קסמים ויכלו להגיע בעזרתו לכל מקום שרצו. פריטים נחוצים אחרים לביצוע המשימה היו מפה ולחש מיוחד.

אם אני זוכר נכון זה הלך ככה:

Far away, far away

You will go far away

But be careful

Comeback in one hour

Or – you will disappear forever

ואז, כשהם אוחזים במפה נרגשים, לקח גבי את המקל – זה היה בדרך כלל הוא, או אולי תמיד אפילו, אז עוד לא שמעו על שוויון זכויות – הפגיש את קצהו עם המקום הרצוי על מפת העולם והופה – הם היו שם. ולו רק לשעה.

בדרך כלל אני מסתמך רק על זיכרון, אבל במקרה הזה כדאי להתאמץ קצת יותר. אז הנה אני מסדר את העניינים קצת: הם היו אח ואחות בני 15 ו-14, וזה לא בדיוק היו מסעות בעולם כמו מין פתרון משימות שהופיעו על כתבי חידה, או משהו כזה. קחו קטע וידיאו שייתן לכם תמונת מצב ברורה.

כך או אחרת, אחרת או כך, שנים קיוויתי שיבוא יום וגם לי יהיה מקל קסמים כזה. מצאתי לי נשיאות, מצאתי לי דירקטוריון, מצאתי לי חביבים ואלילים ובעלי כינויים, אבל מקל קסמים מעולם לא היה לי.

ואם בכל זאת היה כזה, הייתי עושה בו הערב שימוש נהדר.

קודם כל, לוחש את לחש הקסמים, מצמיד את קצה המקל אל המקום בו מופיעה במפה סיינה, ונוחת בפאלאמנסאנה של מונטפסקי, כדי לראות משחק גדול בין הקבוצה של טרל מקינטייר, שון סטונרוק, רימאס קאוקינאס, בוטסי ת'ורנטון, קשישטוף לברינוביץ' והאחרים, לבין זו של תיאו פפאלוקאס, ג'יי. אר הולדן, דייויד אנדרסן שחוזר הביתה לערב אחד, וגם ניקוס זיסיס, רמונאס שישקאוסקאס, מרקוס גורי ואטורה מסינה ששבים לאיטליה לצורך המשחק.

אחרי 59 דקות מרגע הנחיתה שלי בסיינה, הייתי קופץ בחזרה הביתה, מרבית כמה אייטמונים תוססים בכדורסלע האתר ומספר על חוויותיי מהמשחק. בודק שהחבר'ה ישנים היטב, מיישר את השמיכה מעל איתי סלע הישן, מוודא שתומר סלע נושם היטב, מכבה את מנורת דונלד דאק בחדרה של נגה סלע, פונה לרעיית הנשיא השרויה בשרעפים ולוחש לה: ביי, אני קופץ לבוסטון, עוד מעט חוזר.

איפה המקל, פיייי קיבינימט? כמעט איבדתי אותו.

מדליק את המנורה בלשכה הנשיאותית, מצמיד את המקל למפה, בדיוק במקום בו נמצאת בוסטון ולא חלילה סנטימטר ימינה או שמאלה משם, ונוחת בדיוק לדקה הראשונה של הסלטיקס נגד הפיסטונס. יא אולוהים, NBA מקרוב, חי ונושם.

הנה דוק ריברס, ופרקינס, וגלן בייבי דייויס, ופירס וריי אלן. הזדקן ריי אלן, הא? אני רואה אותו ונזכר אוטומטית בדורון שפר, שפעם שיחק איתו בקונטיקט ואתמול הפסיד לטפויומט ליברצי האזורית. ובצילום הזה הוא בכלל מזכיר בפנים את קלייד דרקסלר.

והנה קווין גארנט הגדול. מסתבר שלא רק בטלוויזיה הראש שלו נראה כמו ביצה. להיפך, זו וואחד ביצה. ביצת יען כמעט. בצד השני אני נהנה בעיקר מטיישון-שלנו פרינס, שעליו ורק עליו הומצא שיר הילדים הנודע יש-לנו-תיש, לתיש-יש-זקנקן, ולו ארבע ידיים ודאנק אחד קטנטן.

ב-41:45 לסלטיקס, 59 דקות בדיוק אחרי שהגעתי, אני מקלל את הרגע אבל חייב להיצמד למציאות ולהצמיד את המקל למפה, או שאעלם לנצח. מדביק אותו לרמת גן העיר, לוחש את הלחש מבלי להתבלבל חלילה וחוזר בדיוק ללשכה הנשיאותית.

כבר לפנות בוקר כאן. וקר נורא. מחביא את המקל מתחת למיטה ונרדם. עד לפנטזיה הבאה, או לקול היבבה הראשון של תומר.