הפעם רעננה העיר באמת לא השאירה לי שום ברירה. מרכז הטניס העירוני, אותו אחד שמאכלס את חבטות הסלייס החלשות שלי כל שבוע שני בערך, מארח את אליפות ישראל בטניס 2007. אז החלטתי לבדוק מקרוב את העניין, ועל הדרך להתחכך בשמנה וסלתה של צמרת הטניס הישראלית. מה, אם הם היו משחקים בחצר האחורית שלכם לא הייתם קופצים לבקר? אז מה אם יש קצת גשם? שנאמר על-ידי סבא: "עשויים מנייר אנחנו לא".

האמת שהסיפור כבר התחיל בשבוע שעבר. ברדתנו מן המגרש אחרי משחק שהמילה "חובבנות" הייתה כתובה לו על המצח לו רק היה לו באמת מצח, אני וידידי דור נעצרנו ליד המגרש המרכזי ובהינו באימון הבק-הנד של ציפי אובזילר עם עודד יעקב. "אתה חושב שאני לוקח לה משחקון?", שאל אותי חברי האופטימי תוך כדי עוד חבטה אדירה ומדויקת להפליא של אובזילר לעבר יעקב, שהרבה להתכופף ונראה כמי שזקוק לשריון או שניים לפחות. כמה דיוק וכמה עוצמה יוצאים מתוך הגוף הצנום שלה, אינעל דינאק. איך זה קורה? "אני ואתה ביחד אולי יכולים להיות בול-בויז שלה", אמרתי לו, ורשמתי נואט טו סלף: להגיע שבוע הבא לאליפות ישראל בטניס כדי לראות במו עיניי קצת טניס איכותי.

היום מצאתי את הנואט. קצת באיחור, שכן פספסתי את האטרקציה – מדורגת 17 בעולם ביחידות, מיז ש. פאר – אבל בסוף הגעתי. כשנכנסתי בשערי המתחם חיכה לי הראל לוי במגרש המרכזי, שם התמודד מול אמיר ויינטרוב, סוג של כישרון עולה, במסגרת חצי-הגמר. לא יודע למה, משום מה נראו לי החבטות של שניהם הרבה פחות עוצמתיות מאלו של אובזילר לפני כמה ימים באימון. פאטה מורגנה או שמא כך הדבר? מכיוון שלא היה לי מודד מהירות או איגל-איי בהישג יד, כנראה שלא נדע לעולם.

תובנה ראשונה על משחק הטניס רשמתי לעצמי אחרי ראלי משובח במיוחד של השניים, שכלל לא מעט זעקות ואנחות: בעוד ששחקן אחד ישמיע אנחה מסוימת כשהוא חובט, השחקן השני יימנע מלחזור על אותו הצליל וינסה לגוון. לא מובן? אוקיי: כשהראל לוי חבט זה היה "אההה!", וכשויינטרוב החזיר, הוא תיבל ב "אווורררר!". כן כן, אמת לאמיתה. עם זאת, שניהם עדיין טעונים שיפור בעניין הזה, והריני מפנה אותם קבל עם ואתר לקליניקה לגניחות בטניס על-שם מריה שראפובה. הלאה.

כשסר חינם של לוי וויינטרוב בעיניי, סרתי לצד השני של המתחם, שם נלחם נועם אוקון על חייו מול אחד, דקל ולצר, בחצי הגמר השני. אוקון, סוג של תאום-סיאמי-רחוק של גור שלף, ושרק לפני חודשים מספר הכריז באקסטזה תחת כל מיקרופון רענן (וגם כזה שאינו) כי "בישראל אין מלך, אבל יש קיסר חדש!", נראה כבוי וחסר אנרגיות לחלוטין, והיה כבר בפיגור מערכה. בצד השני, ולצר הזה עשה רושם של טיפוס די צבעוני: מפטפט לעצמו ולסביבה הקרובה ועמוס מאניירות קטנות ומוזרות כאחד. דוגמא ביקשתם? בכל פעם שהוא נותן סרב והכדור נעצר ברשת או הולך החוצה, הוא מרים את היד למעלה. נראה לא-רצוני, ההרגל הזה, בחיי. משהו מוזר, נו.

בד בבד, ותוך כדי שאני חוזה במפלתו של אוקון, האיש ושריר התאומים המרשים ביותר שראיתי בעיניי השניים, הגיעו למקום צמד הזוגות מספר 7 בעולם, הידועים גם בכינויים המרשים "אנדיוני". השניים התקבלו בשיא הטבעיות, כאחד האדם, ונראה כי ברדיוס הקרוב אליהם היחידי שמתרגש מנוכחותם הוא אני. איפה ילדים, תמונות, חתימות? נאדה. הילדים המשיכו להתעסק בשלהם, הצופים (המעטים, יש לומר) המשיכו לצפות בשלהם, ואנדיוני עשו דרכם למגרש שמאחורי אוקון-ולצר והחלו לחמם זה את זה לקראת גמר הזוגות. בחבטות, נו מה. אל תהיו מצחיקים.

הופה, הזדמנות לבדוק מקרוב את הטכניקה של שחקנים ברמה העולמית, חשבתי לעצמי, וניגשתי לבחון את החימום שלהם בעין בוחנת. ארליך רציני, חובט ישר ולעניין, בעוד שלרם מדי פעם מתפלקת איזו מכה בין הרגליים. פה ושם העפתי מבט לכיוונו של אוקון, שפסע מדחי לדחי בצעדי ענק. באיזהו שלב פנה אליי חצי מהצמד, יוני שמו, ושאל אותי כמה-כמה אצל נועם. כשעניתי לו שזה 2:5 לולצר הוא כבר הפסיק לחמם את אנדי ונדבק לגדר כדי ללחוש מילות עידוד לאוקון המתדרדר. אבל האיש שמדיח מלכים וממליך קיסרים קרס לבסוף, ובטיימינג מושלם, בערך 3-4 שניות אחרי חבטת הניצחון של ולצר, הגיע מר שבר ענן והרביץ ברד שלא מהעולם הזה.

רגע, עוד לא נגמר. כשכולם מיהרו לסככה הקרובה מיהרתי אני לעבר אנדי וביקשתי תמונה משותפת עימו ועם יוני, משל הייתי מעריצה בת 12 שנתקלת ביהודה לוי ונינט, רגע לפני שהם עולים לשיר ביחד בפסטיגל או בשד יודע איפה. השניים נענו ברצון, ואחרי שתפסתי בצווארון איזה ילדון-אורח שילחץ על הכפתור גם קיבלתי מזכרת ראויה מהאליפות. אהה, רגע, הוא צילם בלי פלאש, לא טוב. חזרה לעמדות, אנדיוני. הופה, הנה הפלאש, נאה, בהצלחה בגמר שיהיה לכם. כאילו אתם באמת צריכים אותה, תעשו לי טובה. משחק הזוגות הכי צפוי בהיסטוריה בערך. סערת הברד הייתה הסימן שלי לחזור לכיוון האוטו היבש והחמים, ולנסוע בחזרה לביתי – ניחשתם – היבש והחמים.

אז ככה: בוש ונכלם אני על כך שלא ידעתי את זה קודם, אבל אליפות ישראל בטניס זה חתיכת כיף לא נורמאלי. הטניסאים נראים חבר'ה על הכיפאק (וגם הטניסאיות, כן? גם את ציפי אובזילר ראיתי מקרוב, אגב. מאיפה לעזאזל היא השיגה את השיזוף הזה באמצע החורף?), ובכלל, יש איזושהי קלאסה בטניס שלא נמצאת בכדורסל, ובטח ובטח שלא נמצאת בענף הנחות, יען כי הוא ממש-ממש נחות. כנראה שזהו סוד קסמו של הספורט הלבן, או במקרה הזה, הספורט הלבן-כחול-לבן.